בימים אלו עסוקים הדתיים בדמותו של הרב הראשי הבא. קמפיינים על אוטובוסים, מרוץ תמיכה של רבנים,פוליטיקאים מלאי הבטחות, פגישות לובי והרבה הרבה תקווה. כולם מדברים על זהותו של הרב ומאמינים שאם רק "נשתלט מחדש" על הרבנות, תחזור עטרה ליושנה, יתמו שחיתויות מן הארץ והיהדות תפרח מחדש. אם רק יעמוד בראשה רב ראוי וישר, הרי שבכוחו הגדול, יפתרו הבעיות הקיימות במערכת המסואבת של שירותי הדת. המקווה יראה אחרת, בית הקברות ינוהל באופן ידידותי והמועצות הדתיות יקבלו את פרס היעילות לשנת 2013.
מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש העדפה כזו או אחרת, לגבי זהותו של הרב האידיאלי, חובה להעמיד דברים על מכונם ולנתח מה יקרה לאחר שבעז"ה והדילים, אותו רב יבחר: האם תהיה לו הסמכות לשנות את המערכת? האם הוא יוכל לקבוע מי ימונה לאיזה תפקיד? האם הוא יוכל לגאול את מערך הכשרות מהמשגיחים הסוררים? האם הוא יוכל לפטר רב שכונה שכבר שנה לא הופיע במקום עבודתו?
התשובה היא חד משמעית: לא.
גם אם משה רבינו בכבודו ובעצמו ישרת ברבנות הראשית, עדיין, המנגנון הוא כזה אשר לא יאפשר את מיגור הבעיות הקיימות. מודל שירותי הדת בישראל בנוי על מודל ריכוזי שהתאים אולי לשנות ה-50. קשה לקיים מערכת ציבורית ללא תחרות מינימלית וללא היכולת של האזרח לבחור בנותן השרות הטוב עבורו. בנוסף, סמכויותיו של הרב הראשי הינן מוגבלות והן תלויות יותר מידי במערכת הפוליטית. ואכן, רבנים ראשיים גדולים וישרים היו לנו, ועדיין ידיהם היו כבולות. רב שרצה להזיז משהו לא הצליח, הן מצד השרים הממונים, שלהם יש חישובים פוליטיים ואפילו מצד כפל התפקידים הארכאי- רב ספרדי ורב אשכנזי, אשר יצר לשכות שונות השרות בסולם אחר, כל אחת.
רבים מציעים להפריד את הדת מהמדינה. לדעתי, דבר זה אינו נכון ואינו אפשרי. כבר ב-2003 פרקו את משרד הדתות, אך צורכי הדת נשארו: היהודי הפשוט רוצה יהדות, הוא צריך להתחתן ול"ע גם להיקבר. על כן, הכל חזר לקדמותו ואף בתבנית גרועה יותר. במקום להפריח סיסמאות של הפרדה אמריקאית שאינה מתאימה לישראל, או מאידך, לדבר בשפה של השתלטות מחדש על מוסד שבנוי באופן שגוי, אין אלא ללכת בדרך האמצע, שמחברת בין הרצון האישי של האדם לבין תפקיד המדינה כרגולטור:
יש להפריד את הדת מהמפלגות ולהעביר את מרבית סמכויות הדת אל הקהילות השונות. כל אדם יבחר בקהילה כרצונו והיא זו שתספק עבורו את שירותי הדת. קהילות דומות יתאגדו והן יקבלו את הסמכות לטפל בנושאים הגדולים כמו גיור, נישואין, קבורה, כשרות ועוד. תקציבה של הקהילה, או של אגדי הקהילות שיווצרו, יקבע בהתאם למספר החברים בהם.
מערכת הבריאות של ישראל עברה תהליך של "התחרה" (להבדיל מ"הפרטה"). יש כמה קופות ציבוריות כמו "מכבי", "מאוחדת", "כללית" ו"לאומית" והן מתחרות בינהן על בחירת האדם. בהתאם למספר האנשים הרשומים בהן, נקבע תקציבן של הקופות. וכך, למשל, זכותה של יולדת לבחור בבית חולים שנראה לה כטוב יותר עבורה. עצם נתינת הבחירה יוצרת תחרות על ליבן של היולדות ומאפשרת למדינה לתקצב את בתי היולדות באופן אובייקטיבי לפי הצלחתם ולא לפי קשרים פוליטיים אלו או אחרים.
אין סיבה שמודל שכזה לא יפעל בתחום דת ומדינה. רק כללי משחק הגונים שכאלו, הבנויים על דמוקרטיזציה של שירותי הדת, יצליחו להוציא את "ערמוני דת ומדינה" מן האש המכלה אותם כבר עשרות בשנים. המאבק למען רב ראשי הוא מוצדק, אך חובה על כולנו להבין שהוא רק חלק קטן מהיכולת לשנות באמת. לקראת יום הבוחר אנו צריכים לשאול את נבחרינו לכנסת הבאה, האם הם ימשיכו כבעבר, להתגאות בשינויי חקיקה מזעריים ובמינוי כזה או אחר, שמלבד הסמליות שבו, אין לו כמעט משמעות מעשית. או שהם יקחו את העניינים לידיים ויכריזו על המהפכה הנדרשת המצריכה שינוי שורשי בכל מערכת הדת בישראל.
הכותב הינו מנכ"ל תנועת "נאמני תורה ועבודה" ומוסמך במדיניות ומנהל ציבורי.