מן המפורסמות היא עלותו הגבוהה של מרכיב החינוך בסל ההוצאות של המשפחה הדתית-לאומית. למשפחה הממוצעת יש מספר ילדים הגבוה מהממוצע הארצי ושכר הלימוד בישיבות התיכוניות ובאולפנות, גבוה מאד. אם התשלום המותר והמקסימאלי בחינוך הכללי הוא כ 2000 שקלים לשנה, הרי שבחינוך הדתי התשלום נע בין פי 4 ועד פי 10 ואף יותר מזה.
השיטה
לשכר הלימוד הגבוה מספר גורמים ואם רוצים להוריד אותו, יש לטפל בכולם. לאחרונה הוציא משרד החינוך הוראות שמטרתן להגביר את השקיפות של ההוצאות. אולם לא די בכך. צריך לקבוע קריטריונים ברורים לגבי הוצאות השכר המנהלתיות במוסדות וברשתות. צריך שתהיה למנכ"לים, למנהלים האדמיניסטרטיביים וכדו' טבלת שכר כמו של מורים או מקצועות אחרים. זה לא יפחית בהרבה את ההוצאות, אבל יראה להורים היכן לא קבור הכסף. קריטריונים אלו יכללו נושאים כמו גודל המוסד/הרשת, מספר שעות העבודה בפועל שמקדיש אותו אדם למוסד ועוד. השקיפות צריכה לכלול אישור תוכנית העבודה של המוסד בשיתוף ועד ההורים שיוכל לתעדף את ההוצאות במידה מסוימת.
הפחתה משמעותית יותר של שכר הלימוד תהיה על ידי איגום משאבים או במילים אחרות - איחוד מוסדות. לכל מוסד יש תקורה בסיסית וככל שמספר התלמידים גדול יותר, התקורה מתחלקת על פני יותר תלמידים. מוסד גדול גם יכול לפתוח מגמות בצורה שאיננה גירעונית. למשל: כשיש 50 תלמידים בשכבה, פתיחת מגמת פיסיקה ל5 - 10 מהם לא תתוקצב במלואה על ידי משרד החינוך - ההורים נאלצים לשלם את התוספת. אם בשכבה יש 200 תלמידים ובמגמה יש 30 תלמידים, המימון ממשרד החינוך גבוה יותר וממילא התשלום של ההורים קטן יותר.
יש בציבור הציוני דתי נטייה להקמת מוסדות קטנים בטיעונים שונים של ייחודיות ושל יחס אישי. אפשר לקיים ייחודיות על ידי הקמת מגמות ומסלולים בתוך אותו מוסד ואת היחס האישי אפשר להמשיך ולקיים על ידי צוות גדול יותר (אם כי קטן יותר מהצירוף של כלל המוסדות המתאגדים).
יש לקבוע אפוא גודל מינימאלי של תלמידים בכל שכבה במוסד. במקרים מיוחדים אפשר לקבוע חריגים (למשל במקום מרוחק באמת כמו אילת, או במוסד לילדים עם קשיי קשב וכדו').
עוד הפחתה בשכ"ל תושג על ידי ביטול הפנימיות או למצער צמצומן למינימום. מאות המוסדות הפרושים בכל הארץ מאפשרים מענה כמעט לכולם (למעט מקרים חריגים כמו מוסד לתלמידים עם קשיי קשב וריכוז או מוסד עם תוכנית לימודים שהיא ייחודית באמת ולא ניתנת לביצוע במוסד אחר). הקיבעון על הרעיון הפנימייתי (שבחינוך הכללי כמעט אין לו זכר) גורם לעליה גדולה מאד בתשלום בשל הצורך לבנות מבנה לפנימייה, לתחזק אותה, להעסיק מדריכים לשעות הלילה, לספק מזון נוסף וכדו'. לכן יש לבטל את הפנימיות בכל הארץ ולהקים ועדה שתבחן מתן היתרים מצומצמים למוסדות שיוכיחו את הצורך בכך. לביטול הפנימייה יש יתרון גם בהעצמת המשפחה וחיזוקה.
עם פנימיה או בלעדיה, יש לבחון צמצום של ההוצאה על פעילות חברתית. שבתות של סמינריונים הן יקרות להחריד. מי אמר שחובה לקיים את הסמירניון בשבת ובמרחק גדול מהישיבה? יש לקובע תקרה להוצאות על התוכנית החינוכית שמחוץ לכותלי המוסד.
לאחר (ורק לאחר) כל זאת, יש מקום לתבוע מהממשלה להוסיף תקציב לשעות תורניות. שעות אלו לא ייוחדו דווקא לחינוך הדתי אלא לכל מוסד שירצה לתגבר את לימודי היהדות בו (בכלל לא יזיק). בשביל לבצע את השלב הזה דרוש כח פוליטי שכרגע אינו מצוי בידי הציונות הדתית המפוזרת בין מפלגות שונות, רובן בכלל לא דתיות. כדאי להזכיר כאן ששידרוג לימודי היהדות בכל המסגרות הוא אינטרס לאומי ולא רק אינטרס של המגזר הציוני דתי.
אימוץ כל ההצעות לעיל לא ישנה דרמטית את תוכניות הלימודים והפעילות של בתי הספר, הם רק יפחיתו מאד את העומס הכלכלי על ההורים.