מצב של קונפליקט הוא מצב מעניין, הוא פוצע את הקול האחד ומכריח לחשוב. פרשת קורח מתארת קונפליקט, נותנת קול גם למי שבדרך כלל שותק. המורדים במשה משמעים קולם, מערערים על המובן מאליו - על מנהיגותו. יש שתי דרכים לקרוא את הפרשה: האחת - קולם של המורדים נשמע, משה מתעמת איתם, מציב את המענה לטענתם, הם נענשים ומתים. מסקנת הקורא: אין מקום לקול המורדים, הסדר הושב על כנו, שוב יש רק קול אחד. הדרך השניה - למרות השתקת קולם של המורדים על ידי ענישתם, החשיבות בפרשה היא דווקא לקול הזה שנכתב בספר. מעתה אי אפשר להתעלם ממנו, להתאתגר ממנו, לחפש לו מענה אמת ולא רק מענה כוחני כפי שהוצב בפרה. אני בוחר בקריאה השניה, ולאורה מזמין אתכם להתבונן במחלוקת המוצגת בפרשה:
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'.
בשפה הדתית הטענה היא כל בני האדם קדושים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולבניית היררכיות בין המנהיגים - משה ואהרון - ובין העם. בשפה ההומניסטית תהיה הטענה: כל בני האדם שווים, ועל כן אין מקום להתנשאות ולהיררכיות. הטענה חזקה, אין בכח המתת המורדים לבטל אותה. היא מצריכה אותנו לחשוב: האם אנחנו מקבלים את ההנחה שכל בני האדם קדושים, וכולם שווים? אם אנחנו מקבלים אותה - האם המסקנה, שלילת ההתנשאות והמנהיגות והעדפת דגם שיתופי של כל בני הקהילה בקבלת החלטות, נכונה?
בין המורדים מובלטים כמה שמות פרטיים, ביניהם שמם של דתן ואבירם. בהמשך הפרשה ממשיכים דתן ואבירם לנהוג באופן עצמאי:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן-לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.
משה מופעל באופן מיוחד על ידי דתן ואבירם, ומגיב אליהם באופן נפרד מתגובתו לכל קבוצת המורדים:
וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הזיכרון מורה לנו כי כבר היה עימות קודם בין משה ובין זוג מרדן, שם הגיב משה אחרת:
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם ה' נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן ה' אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.
משה מאציל האצלת רוח וסמכות מבוקרת על שבעים הזקנים, הם מתנבאים פעם אחת ולא יותר. אלדד ומידד אינם חלק מקבוצת הזקנים, הם גם לא מסתפקים בשיירי נבואה שייתן להם משה. הם עושים זאת בעצמם. יהושע חושף את פוטנציאל המרידה שבהתנבאות, מבקש ממשה לכלוא את המתנבאים המורדים. משה מתנגד לכך בפורשו חזון הדומה לחזון המורדים בפרשתנו: 'מי יתן כל עם ה' נביאים' מול - 'כל העדה כולם קדושים'. אפשר לנסות ולחלק בין המקרים, ולהסביר את העקביות בתגובתו של משה. אני מעדיף להבליט את המכנה המשותף ולראות בתגובות השונות של משה ביטוי לקונפליקט הקיים בלבו: מצד אחד הוא רואה בחזון של כל העם נביאים חזון ראוי, מצד שני - הוא מתקשה להכיל את המשמעות שלו: ביקורת נוקבת על החלטותיו והצגת אלטרנטיבות למהלכיו.
דתן ואבירם מוכים ומפסידים במערכה, אלדד ומידד לא נכנסים לכתבי הקודש כנביאים בעלי חזון משמעותי. אבל הקול שלהם נחקק בכתבי הקודש. שנים רבות לאחר מכן, יש מי שמשמיע שוב את הקול הזה:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.
חזונו של ירמיהו הולך רחוק: ההיררכיה בין בני האדם מתבטלת, אין 'יודעים' ו'שאינם יודעים', כולם יודעים באותה המידה. כתוצאה מכך מתבטלת גם ההיררכיה שבין ריבונו של עולם וברואיו: לא עוד אלוהים כ'בעל', המורה על בעלות ושייכות של העם לאלוהים, אלא ברית שהיא יחס בין שווים.
את חזונו של ירמיהו אפשר להבין בשתי דרכים: האחת - כולם ידעו את אותה הידיעה, 'אותי', ומכיוון שהתודעה של כולם תהא זהה, לא יהיה צורך במלמד חיצוני. כאילו הושתלה הדעת בתודעה ועתה אפשר לוותר על המלמד. הדרך השנייה - הוויתור על המלמד גורר הכרה בדרך האינדיבידואלית של כל יחיד. לא מדובר בתודעה אחת אלא בנתינת ערך לכל תודעה והגדרתה כידיעת ה'. החיסרון באפשרות הראשונה הוא, שהיא אלימה הרבה יותר משיטת ההוראה. היא יוצרת רובוטים שאין להם בחירה, ולא מתאימה לאטמוספרה של נבואת ירמיהו המורה על החלפת יחס הבעלות האלים בברית. החיסרון באפשרות השניה הוא שהיא לא מתמודדת עם השאלה: מה יהיה עם הויתור על ההוראה יוביל גם לכפירה באלוהים, ולא רק לדרך אינדיבידואלית לידיעתו. אני בוחר בדרך השניה, גם מכיוון שהיא נראית לי מתאימה יותר לנבואת ירמיהו, וגם מפני שאני מעדיף את החזון הזה על בעיותיו הקשות הדורשות התמודדות.
ייתכן ואי אפשר לוותר על המנהיגות, לא רק מכיוון שאלוהים בחר במשה אלא מכיוון שהחברה האנושית איננה מסוגלת להוביל את עצמה באופן שוויוני לגמרי. ייתכן שאי אפשר לוותר על המורה, אולי וויתור שכזה יוביל לדלדולה של הרוח. בכל זאת - קולם של אלדד ומידד ושל דתן ואבירם ראוי שיהדהד בתודעתנו, יצביע על הסכנה שבהיררכיה, על ערך השיוויון בין בני האדם, על החשיבות שיש לכל קול גם של אחרון התלמידים. רק מנהיג ומורה שיפנים את ערך השיוויון ויתרגם אותו לענווה ולזהירות בכח המנהיגות בידו, אולי ינצל מהרעות שכח כזה יכול לגרום לו כאדם ולקהילתו כקבוצה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן