אחרי מלחמת שלום הגליל שהייתה בקיץ 1982, צה"ל נשאר בלבנון. אנחנו, בגדוד, היינו בגדה המערבית של אגם קרעון בעומק לבנון.

שירתתי כס. מ"פ והיות ולא היה רב צבאי, שימשתי גם כרב צבאי. את יום הכיפורים של אותה שנה עשינו בלבנון. לפני כניסת הצום, יחד עם חיילי המפקדה של הגדוד, הפכנו את חדר האוכל לחדר תפילה גדול. לתפילת כל נדרי ולתפילת נעילה הגיעו כל חיילי הגדוד, מהמג"ד ועד אחרון החיילים הפשוטים.

את הזיכרון של אותו יום כיפורים אני נושא עימי תמיד. כל חיילי הגדוד התפללו בדבקות ובהתלבות והייתה התרוממות רוח גדולה מאוד. תפילת הביחד של כולם, סחפה את כולנו.

לפני תפילת נעילה, לבקשת המג"ד, סיפרתי לחיילים על המאמר של חז"ל על הפסוק משיר השירים "כפלח רימון רקתך": שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. באמת, באותו יום הכיפורים, גם מי שנראה לכאורה חיצונית כאילו הוא רחוק מהמסורת, צם והתפלל וזה היה מדהים.

הלקח הגדול ביותר מאותו יום כיפורים הוא ההבנה מהו עם ישראל: "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז ז). עם ישראל באמת מלא מצוות כרימון, ואסור לנו להסתכל על הצד החיצוני.

גמר חתימה טובה!