לפני כשנה נערכה מסיבת עיתונאים דרמטית שבה הכריזו נפתלי בנט ואבי וורצמן: "ששכר הלימוד במוסדות החינוך הדתי לאומי ירד ב40%". עיתוני המגזר חגגו בכותרות ענק. ולא הועילו קולות השבר של ראשי המוסדות וראשי ישיבות בני עקיבא שטענו שהמצב קשה, ושאין כל סבירות מאחורי 'הקריאות הפופוליסטית' כלשונו של שמוליק ביבר מנכ"ל רשת ישיבות בני עקיבא דאז.
בדיעבד לא רק שלא הוגש כל סיוע למוסדות הציונות הדתית, אלא אנשי הבית היהודי אף פגעו בהם. השותפות של הבית היהודי לאובססיה של לפיד לפגוע בחרדים, גרם לפגיעה אנושה בישיבות החרדיות, אך בדרך גם נפגעו מוסדות החינוך הדתיים לאומיים, שנתבעו להוריד עשרה אחוזים משכר הלימוד מבלי שקיבלו שיפוי כלשהו. המצב כרגע הוא ששכר הלימוד במספר מקומות הועלה על מנת שיוכלו לתת עשרה אחוזי 'הנחה' ויוכלו לשרוד מול הגזרות של בנט ולפיד.
אבל את בנט זה לא מעניין. הוא מבחינתו הכניס עמודים שלמים לעיתונים, ובאופן מתוקשר ואופייני הוא פתח מוקד טלפוני לפניות הציבור. התמונות מהמרכזייה היו מרשימות ומבטיחות, אך בפועל איש לא קיבל מענה מהמרכזייה המפורסמת. בשורה התחתונה, גילו ההורים ששכר הלימוד נשאר במקרה הטוב כפי שהיה, ובמקרים הגרועים יותר אף עלה.
המוסדות למדו מבנט, ושכר הלימוד שעמד על 1200 ש"ח בחודש עלה ל-1400 ש"ח, כשאחר כך נעשתה הנחה ל-1300 שקלים, כך שכביכול הם יצאו בסדר. ילדתי נכנסה ללמוד במקום בו למדו אחיותיה, ושכר הלימוד היום יותר יקר ממה ששילמנו בעבר. הגרוע מכל, הוא שלמרות שכר הלימוד הגבוה שנלקח, רוב המוסדות בציונות הדתית נמצאים בקשיים,
בנוסף לשכר הלימוד המופרז יש להוסיף גם את הפגיעה הקשה בקצבאות הילדים, קיצוץ שנעשה בתמיכתם המלאה של 'הבית היהודי' 'מתוך אחריות' כפי שהצהיר ח"כ כלפה. אולי הגיע הזמן שנלמד שיש מרחק בין הספינים וההצהרות של בנט ואנשיו לבין מימושם בשטח.