"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (כלים פ"א מ"ו) מהי הסיבה לקדושתה זו של ארץ ישראל, האם קדושת הארץ היא מפני היותה ארצו של העם היהודי המקיים בה את מצוות ה', או שקדושת הארץ עומדת בפני עצמה גם ללא הקשר שלה לעם ישראל? והנה במקורות חז"ל רואים אנו שארץ ישראל עומדת בסגולתה המיוחדת עוד טרם היות עם יהודי בעולם, והארץ נתייחדה משאר הארצות כבר בבריאת העולם: "ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף" (תענית י א). וכך מבוארים הדברים גם בהסברו של הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב ה"ב) על מקומו המיוחד של המזבח: "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו נח (המזבח) כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קורבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא". ואת סגולתה של הארץ מוצאים אנו בתורה עוד טרם נכנסו ישראל לארץ, כבר בלכתם במדבר העיד הכתוב: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה" (דברים יא יב).

הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא יח כה) מסביר את ייחודה של ארץ ישראל: "כי השם הנכבד ברא הכל ושם הכח בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל . . . והנה השם הנכבד הוא אלוקי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם. אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזה שנאמר: 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ'. והנה השם הנכבד אלוקי האלהים בכל העולם, (הוא) אלוקי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו שנאמר: 'משפט אלוקי הארץ' (מלכים ב, יז כו)". מדברי הרמב"ן משמע שסגולתה וקדושתה של הארץ אינן מפני שהארץ ניתנה לעם ישראל, נהפוך הוא, מפני מעלתה המיוחדת של הארץ מצד עצמה נתנה הקב"ה לעמו ישראל, והדבר מבואר בכמה מדרשים. כמו בילקוט שמעוני (חבקוק ג ה) דרשו: "רשב"י פתח: 'עמד וימודד ארץ' - מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה להינתן לישראל אלא ארץ ישראל". או במדרש אחר (במדב"ר כג): "אמר הקב"ה למשה: הן הארץ חביבה עלי שנאמר: 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד' וישראל חביבים עלי שנאמר: 'כי מאהבת ה' אתכם', אמר הקב"ה: אני אכניס את ישראל שהם חביבים עלי, לארץ שחביבה עלי". ועוד דרשו שם: "אמר הקב"ה: הארץ שלי שנאמר: 'כי לי הארץ' וישראל שלי הם שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים', מוטב שאנחיל ארצי לעבדי - שלי לשלי, לכך נאמר: 'זאת הארץ אשר תיפול לכם לנחלה'." ועוד אמרו במדרש (תנחומא מסעי ד): "'אף נחלה שפרה עלי' - יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה, אבל ישראל אינם כן, אלא הם נאים ולבושיהם נאים, הם נאים לארץ וארץ ישראל נאה להם, לכך אמר: 'אף נחלה שפרה עלי' (תהלים טז ו)."

אלא שהקשר האלוקי של עם ישראל עם ארץ ישראל הוא דו סטרי, יש בו לא רק זכויות אלא גם חובות: "אמר להם הקב"ה לישראל: כשם שמכרתי את עמי ו(אח"כ) קירבתים, שנאמר: 'שובו בנים שובבים' (ירמיה ג יד), וכן הוא אומר: 'כי כה אמר ה': חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' (ישעיה נב ג), כך אתם לא תמכרו את הארץ לחילוטין, שנאמר: 'והארץ לא תימכר לצמיתות', חביבה עלי ארץ ישראל שקידשתי אותה מכל הארצות". הקב"ה דורש מעם ישראל נאמנות לארצו. ואכן עם ישראל בכל שנות גלותו גילה ואת הנאמנות הזו, והוא העלה את ירושלים על ראש שמחתו, והתקוה של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" היתה מסיימת את תפילת הנעילה ביום הכיפורים ואת ליל הסדר בחג הפסח, והנה כאשר סוף סוף זכינו לשוב לארצנו דווקא אז חל כרסום בנאמנות הזו, ועל כן יש בימינו להגביר בחברה הישראלית את הנאמנות הזו.