כשהגעתי לבית העלמין ירקון חשבתי לעצמי מה אני עושה פה. סבא וסבתא שלי קבורים שם (ומסתבר שעוד כמה קרובים שלא ידעתי עליהם לפני הביקור...) ועברתי שם הלוויות לא קלות ופתאום אני מסתובבת במקום הזה, סתם ביום שמש, מחפשת שמות של קברים שאני בכלל לא מכירה וחלקם שמות ברוסית, שאני אפילו לא מצליחה להגות...
אז בקבר הראשון לא הרגשתי כלום, וגם את השני לא מצאנו. ולאט לאט....
הייתה חלקה שהיו בה לפחות חמישה קברים של בני נוער שנרצחו באותו תאריך. היה קבר של שני ילדים, אחים.
שמעתי השבוע שיחה של אביגדור קהלני, שסיפר את כל ההיסטוריה שלו שכולנו מכירים ובסוף השיחה הוא אמר משפט שהרים את כל המשמעות של השיחה. הוא אמר שאנשים סתם זורקים את הסיסמא "במותם ציוו לנו את החיים" ובאמת לא מבינים כמה זה נכון. לא יודעים כמה הרוגים ואיך הם נהרגו ואיזה סיפורים יש. איזה סיפור יש להרוג אחד, ואיך זה ממש שזה שהוא מת, היחיד הזה, הוא נתן לנו את האפשרות לחיות ואיזה חותם הוא השאיר. קהלני סיפר שביום הזיכרון הוא לא יכול ללכת לכל האזכרות שיש לו, כי הוא ממשפחת שכול, וגם אשתו, ואת כל החברים והמפקדים שלו הוא לא יכול להספיק.
אני רואה בנפגעי פעולות האיבה את אותו המשקל בדיוק. את אותה הגנה על המולדת. על זה שחיו פה , בכוונה להילחם או לא בכוונה הזאת, הם מתו על הכוונה הזאת.גם מבלי שירצו ויתכוונו.
וזה ממש התחבר שהלכנו היום... אתה פתאום עוצר ליד קבר, ואתה חייב להספיק עוד ועוד קברים. אבל שניה, יש סיפור מאחורי כל אחד. בקברים האלו יש חיים. היו קברים מלאים בובות ופתקים ואפילו כאלה עם תמונות. ואני לא יכולה לעצור ליד כל קבר ולדבר על הנופל. כי אין זמן...
ובנקודה הזאת ממש חזרתי הביתה וחשבתי שכולם אחים שלי. שאתה מרגיש בוורידים שלך את זה שהוא מת על אותה מטרה כמוך. בין אם הוא שונה ממך!! הוא אתה! ברמה הכי פשוטה. זה שהוא חי פה, ומת פה,וזה לא משנה כלום מהחילוקי דעות והדרך חיים האחרת ממך, הוא א ת ה ! הוא רק ציווה לך את החיים פה. הוא רק הקורבן.
זה יום בשבילי שכל התפילות מתחברות לי ביחד, ממש ככה. הכל. כל שמונה עשרה ביחד. אפשר להתפלל על הכל. על השמחה והעצב , על החולים, על שנדע את מה שהקב"ה רוצה מאיתנו בדעת וחכמה, על קיבוץ גלויות, על גאולה ותחיית המתים. הכל מתחבר למשהו אחד.
פשוט חובה להיות חלק כל שנה מהקברים של אחינו , להרגיש אותם כאילו באמת באמת הם אנחנו.
אני מצרפת לסיום פיסקה מספרו של מנחם בגין "סיפורו של מפקד אלטלנה" שנותן עוד קו של חשיבה בכיוון הזה:
"איש המאמין בנצחונה של האמת, נחשב בימינו לבעל הזיות. אני חושב, כי איש כזה הוא ראליסט. האם לא ישטפני,משום כך, גל הלגלגנות של ה"ראליסטים"? אך הבל הלעג הציני. גם אותו ישטוף, באחד הימים, גל האמת.
הראליסט המאמין יודע כי האמת דורשת קורבנותיה, הוא יודה, כי לעיתים מתגלית האמת מאוחר מבחינת המאורע המסויים, או היחיד המעונין, או הקבוצה המעורבת. איחור ההתגלות הוא תמיד מצער. לפעמים הוא טרגי, אכזרי. אולם אם נזכור, כי מול האמת ניצב תמיד אוייב אדיר כוח, לא נתמה על ה"איחור" ועל הקורבנות. הקרב, הנטוש בין האמת ובין אויבה, קרב נצחי הוא. בטרם יסתיים במדע, יתחיל במשפט. לפני שייגמר על במת הצדק , יתחיל בעולם המדיניות. יש תכלית לקרב הזה. קץ אין לו. וכלום יש קרב בלי קורבנות?? " (מנחם בגין, הקדמה לספר "סיפורו של מפקד אלטלנה")