גבורת הצנחן

נועם,

לו היית יודע שאני מספר אודותיך ודאי היית משתעשע. החיוך שלך, מביט אליי מכל עבר. עיניים טובות היו לך וזיק שובבות מרצד בהם. לו היו יודעים אותם מחבלים ארורים כמה תום הם לקחו איתם, כמה עדן... והכדורים שפילחו את גופך והקיזו את דמך ארצה ללא רחם, לו הייתה נזרקת בהם נשמה לרגעים אחדים, אולי היו מסיטים עצמם מטווח המוות והשכול.

אני רואה אותך רץ לצדי, מיוזע ומדיך ספוגים מאמץ. דוק אידאליסטיות חורש בשרך. חצי חיבוק חצי טפיחה ופניך מאירות חשכת ליל. מחליפים מבטים ומילים בודדות התואמות את מקצב נשימותינו הקצרות.

מה חשבת לך, שם? תגיד, מה חשבת כשנעלת את דלתות המטבח וסגרת בעדך ובעד חייך, כשחשפת את גופך לאש מחבלים והצלת עשרות, עשרות מחבריך? מניין הכוח? מניין התעוזה?

הרי היינו ביחד באותו חדר בכפר הרא"ה, שישה נערים, שלוש מיטות קומותיים צפופות. צחקנו ביחד המון וטיילנו ושוחחנו עמוקות בלילות חיוורים. תמיד שבת מבית הוריך עם הגיגים חדשים, עם תובנות מעניינות . איך הפכת פתאום לגיבור מלחמה? לקטע מספר? לתמונה בעיתון? למילים חקוקות בחלקת קבר?

והלילה ההוא, הקודר , מוצאי שבת קודש. שמועות הילכו חרש על פיגוע בעתניאל, כל כך התפללתי שאתה לא שם, ותפילותיי התבדו. מקריית שמונה לבית העלמין בשילה, לילה ארוך ותחוב ודמעות מציפות את עיניי. שוב, לראות את חבריך למחלקה, כומתות אדומות , כנפי צניחה, נושאים בדממה את ארונך. חיפשתי כל כך את החיוך שלך, רציתי שוב לשמוע את צחוקך המתגלגל. ואביך מנגן לידך שיר שבת אחרון ועיניו דומעות "השומר שבת הבן עם הבת לא-ל ירצו כמנחה על מחבת".

ובבוקר אחרי ליל הבלהות, תמונתך מרוחה בעיתון - "גבורת הצנחן" נכתב בשחור. בתמונה את עומס על כתפיך הדקות מצנח כבד וכובע פטריה על ראשך שמוט משהו. עינייך כמו מביטות אליי, צוחקות.

נועם, העולם לא עצר מלכת גם אחרי מותך, לבו עוד הולם בפראות, גם כששמע את פרפורי גסיסתך האחרונים הוא לא האט ממרצו. אנשים כאן, בעולם הזה ,תאווי חיים הם ומדחיקים את הסופיות האורבת בפתח, את המוות המתרגש לבוא. ואתה, ודאי משתעשע לך בין אופנים ושרפים בעולם ההוא, הנצחי, הנעלם מעיני כל חושב.

נועם אפטר, נולד בתשרי תשמ"א נרצח בידי מחבלים בישיבת עתניאל בשבת "שמות" תשס"ג. כשהוא נועל בגבורה את דלתות המטבח בעדו בכדי להציל את עשרות הבחורים שישבו בחדר האוכל.