בהמשך הפרשה מוצאים עוד מצווה שדורשת הסבר "שילוח הקן" (כב; ו - ז). אל נטעה - התורה לא מונעת ציד של גוזלים וביצים, גם לא ציד הציפור, רק בנסיבות המיוחדות הללו נאסר ללכוד את הציפור "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". על הטעם של מצווה זו עמד הרב הירש בהפנותו את תשומת הלב למושגים בהם משתמשת כאן התורה: הציפור נקראת כאן "אם" והגוזלים "בנים".
אני יכול לשתף את הקוראים בנסיון אישי שהיה לי כאשר צוצלת קבעה קן באדן חלון ביתנו. כל עוד לא הטילה ביצים היתה הציפור מסתלקת בכל פעם שפתחנו את החלון. אבל לאחר שהטילה ביצים, גם כאשר בקעו מהם גוזלים - נשארה האם לשבת על הביצים או הגוזלים אפילו כאשר בקשנו לגרש אותה בכוח. זה הדבר שבאה התורה לומר לנו: עלינו לכבד את האינסטינקט האמהי שטבע הקב"ה בציפור, אינסטינקט בגללו היא נשארת במקומה, לא ננצל זאת כדי ללכוד את הציפור. התורה קושרת מצווה זו לכל מצוות כיבוד הורים בקביעת גמול זהה לזה של כיבוד הורים: "למען ייטב לך והארכת ימים".
מצאנו שתי מצוות בהן התורה דורשת מאתנו לכבד את הקשר בין הורים וילדים: אצל השבויה - יש להתחשב ברגשותיה על אבדן אביה ואמה, אצל הציפור יש להתחשב באינסטינקט האמהי שלה. למצוות אלו יש לקח רחב, הן מלמדות שדאגת ההורים לטובת ילדיהם, אינה צריכה צווי מלמעלה, היא אמורה להיות דבר טבעי (אכן, אין פסוק מפורש בתורה על מצוות הדאגה לבנים). קשר בין הורים לילדים, אחריות ודאגה של הורה לילדו וחיבור בין ילד והוריו, אלו דברים טבעיים, הם מצויים בכל העמים (כמו אצל האישה השבויה) ואפילו בטבע אצל הציפורים (ועוד בעלי חיים).
על בסיס זה קובעת התורה שהבית היהודי יהיה תשתית בניין הדור הבא: עקר חינוכו של ילד לא נעשה בבית הספר ולא בישיבה. עקר חינוכו הוא במשפחה. זו אחריות שמוטלת על הוריו. לא רק להדריכו אלא להיות עבורו דוגמה אישית. "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך: ושננתם לבניך ודברת בם..." רק אבא שלומד תורה יכול באמת לחנך את בנו ללמוד תורה. רק אמא שמכבדת את ילדיה יכולה לדרוש מהם לכבד את כל בני המשפחה. חינוך אינו מצווה שנעשית בפעולה אחת כמו נטילת לולב או הנחת תפילין. חינוך הוא מפגש מתמשך בין הורה מאמין ומסור לדרכו ובין צעיר שמתרשם מכך לאורך כל תקופת ילדותו ונעוריו ומאמץ לעצמו בשמחה ובאהבה את הדרך של הוריו. כך כל בית יהודי צריך להיות מקום ההכשרה והבנין של הדור הבא.