א

בוא וראה, מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים, נשא אותם ליבם, וכשהיו משכימין ובאין לבית-הכנסת, טרם תפילת השחר, היו שחים מלפניו יתברך, תפילה קודם התפילה, שתיקנה רבי אלימלך מליז'נסק עליו השלום. תפילה זו, מוצא אתה בסופה דבריו הנעימים, שמבקשים הבריות ממנו יתברך, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי וכו'. גלל כן, שמא ואולי היה הקב"ה מסייען והיו נוהגים זה בזה באהבה ובנחת רוח. ואילו בדורות אחרונים, ביקשו ישראל להקפיד במצוות, ללמוד ולקיים לשמור ולעשות לאמיתה ולאמיתותה של תורה. כיוון שכך ביקשו לקיים דברי רבי יוסי ברבי חנינא בברכות, שאבותינו הקדושים תקנו התפילות, על כורחך, חזרו לומר שלוש תפילות בכל יום, שהרי אבותינו הקדושים שלושה הם אברהם, יצחק ויעקב, לא פחות ולא יותר, שהרי לא נתעלו השבטים למדרגת אבות, ואילו תרח אבי אברהם חס-ושלום שנאמר שנתעלה למדרגה זו. שמא ואולי, זהו טעם הדבר, לאותם המעשים שנתקיימו בדורנו אנו לנגד עינינו, לקיים מה שאמר להם משה רבנו לישראל, במשנה תורה, כי עיניכם הרואות.

ב

יום ראוי לגדולות הוא יום כ"ח באייר, וכמה טעמים בדבר. ראשית, שעל פי דברי מרן רבי יוסף קארו, זהו יום השנה לפטירתו של שמואל הנביא. יום שנתעלה בו הצדיק לגנזי מרומים, אין צריך לומר עליו, כמה וכמה רקיעים ורקיעי רקיעים עולות ובוקעות תפילות הנישאות בו. על אחת כמה וכמה, שמואל הנביא השקול כמשה רבנו וכאהרון הכהן יחדיו, על אחת כמה וכמה, כשקברו מצוי בהרים הסמוכים לעיר האלוקים. שנית, שהרי ביום זה חילות ישראל ומרדכי היהודי בראשם, נכנסו לפנים מן החומה, ובאו להר קודשנו, ועל ידם נעשה נס לישראל ושמו יתברך הלך וגדל, וכמדומה בעיניך שנתקיים על ידיהם מקרא שכתוב כעיר שחוברה לה יחדיו. יתר עליהם, ששישים ושלוש שנים, קודם לכניסת חילות ישראל ומרדכי היהודי, בו ביום, עלה ובא הרב רואה האורות, ודרכו רגליו בארץ הקודש, כעין מה שנאמר ביהושע ויהי כעלות הכהנים.

ג

הרב רואה האורות, הכהן הגדול מאחיו שימש ברבנות העיר יפו והמושבות, אלו המושבות שהקימו ר' יחיאל מיכל פינס, ר' יואל משה סלומון ועימם שאר חבריהם שזימנו עצמם לפעול עם אל לקבץ נדחי עמו ישראל, ולהציב גבול אלמנה בארצנו, על טהרת הקודש. הלך ובא וביקר במושבות, והיה מעורב בדעת הבריות, וכדרכן של בריות מהן שהסכימו עימו יותר, ומהן שהסכימו עימו פחות. לימים, יצא לחוצה לארץ לפעול פעולות לטובת יהודי ארצנו והיישוב כולו, אלא שבעת שהותו על אדמת אירופה, תפסתו המלחמה הגדולה, והוצרך להישאר בכל שנותיה בגלות. לאחר המלחמה הגדולה, שב וחזר לארץ הצבי, מינו וגמרו אנשי ורבני עיר הקודש ומינוהו לרבה של ירושלים, עיר ראש שמחתנו. הלך ושכנע רבים וטובים, והקימו יחד עימו את הרבנות הראשית לארץ ישראל. הוא ואנשיו עימו דימו בנפשם, שתהא זו תחילת השבת הסנהדרין לישראל, כמו שניבא ישעיהו, ואשיבה שופטייך כבראשונה, והמשכו ציון במשפט תפדה. בריות אחרות מישראל, ומממשלת הוד מלכותה ששלטה אז בארצנו, לא חזו בה לא בית-דין הגדול, לא ישעיהו הנביא ואף לא אחד מיני ארבעים ושמונה נביאים שעמדו להם לישראל. בעת ייסודה, החליט מי שהחליט, שראוי להם לישראל, שתהא הנהגתם בצוותא לקיים טובים השניים מן האחד, הרב האחד יהיה רבן של אחינו האשכנזים, והרב השני יהיה רבן של אחינו הספרדים, הלא הוא היושב בתפקיד הראשון-לציון הנוהג מימים ימימה, עוד מאבות אבותיו של השולטן לבית עותמאן. מינו וגמרו שיהא הראי"ה הרב האשכנזי, והרב יעקב מאיר הראשון-לציון.

סייע ריבונו של עולם בידינו, והוליכנו קוממיות בארצנו, והקמנו את מדינתנו. כיוון שכך, תפקיד ראש רבני ארץ-ישראל, השתנתה מעט צורתו לראש רבני מדינת-ישראל, וכדרכם של בני-ישראל, יש שקיימו וקיבלו שינוי זה לגנאי, ויש שקיימו וקיבלו שינוי זה לשבח.

ד

דור הולך ודור בא, ומעת לעת מחוקקי החוקים הכניסו תקנות ונהלים, סעיפים גדולים וסעיפים קטנים, מי יכול ומי איננו יכול להתמנות לאלו התפקידים של ראש רבני ישראל, ולנשיא בית-הדין הרבני הגדול, אימתי תהא בחירתם, וכן על זו הדרך.

בחירת רבנים ראשיים חדשים ממשמשת ובאה, הלכו כמה מרבני ישראל, ואמרו שמא ואולי ראוי הוא שלעת כזאת אשמש בתפקיד זה, בסייעתא דשמיא ננסה לגדל ולהאדיר כוחה וכבודה של תורה. אוי, מי ייתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה, עשר פעמים ולוואי ורק אלו היו דבריהם. הלוך הלכו מבין הרבנים ומבין מסייעיהם ועסקניהם, הלכו ולחמו במלחמתה של תורה, וביקשו ברבים את אמיתתה של תורה המאירה באור היותר נשגב, היותר מרומם והיותר עליון. ציידו וחימשו עצמם במכבש ובמעגילה, כדי שלא תהא התורה חס-ושלום כאסקופה הנדרסת, בין כך ובין כך כבשו במכבש וטחנו עד דק את כבודה של התורה עצמה. ואילו אלו היו כל דבריהם, החרשתי, כי מבין דבריהם שומע אתה איומים בחרמות ונידויים, השמצות וגידופים. שנים על-גבי שנים, דורשים הם ברבים, בואו ונלמד את דברי גאון ישראל וקדושו רבי ישראל הכהן מראדין, ואת ספריו החשובים. רואה ושומע אתה את דבריהם, עולה תהייה בליבך, שמא ואולי עסוקים הם במצווה אחרת, או שמא טרודים הם בטרדה של מצווה ואינם חייבים בואהבת, ולפיכך רואים עצמם כפטורים מלשמור על לשונם, וחפץ חייהם נתון עתה לדברים אחרים. תוהה אתה בליבך, כמה פעמים לימדו הם לתלמידיהם הבבות, שבועות וסנהדרין, דיני עדות ודיינים מומחים, ושומע אתה כיצד עדות עד מפי עד מפי עד, בקול רעש גדול, הולכים ומשמיעים ברבים. הקב"ה הלך והפך עצתו וקללתו של בלעם לברכה, שומע ומבין אתה מבין דבריהם, שקיימו שמור וזכור במלאכת ההיפוך לבדה, מבלי תוכנה.

ה

זקן יהודי יש בירושלים, אשר שמח אני מעת לעת לפגשו. ובכל פעם מקום מפגשנו שונה, פעם פגשתיו סמוך למסילה העולה מערבה לבית זהרי-חמה, ופעם בתוככי שוק המחנה שקבעוהו קרוביו של אותו יהודה, ופעם פגשתיו לפנים מן החומה. אי אתה יכול לשחרר עצמך משבי הקסם שבמראהו, שכן לעיתים זיו פניו מאיר ביותר, ושאר פעמים אורן גדול ממנו. אדם יקר זה, דומה בעיניך שנושא הוא על גבו תרמיל קסום ומיוחד, ושומר הוא עליו כבבת עינו, כאשר ישא האומן את היונק. ומפני מה אומר אני שתרמילו קסום הוא, מפני שמלא הוא בניסיון החיים שצבר בשני חייו. בכל פעם שאני פוגש בו, הוא מלמדני שיעור גדול מניסיון חייו, לגבי דידי, בסופו של השיעור חש אני שקיבלתי ולמדתי ממנו מנת סאה גדושה, ואילו לגבי דידו לא היה השיעור אלא קורטוב שבקורטוב מתוך תרמילו, שאינו חסר דבר כמו בעת שמדליקים אש מנר לנר.

לאחרונה, נשאוני רגליי לאן שנשאוני בתוככי ירושלים, והנה פגשתי בו שוב. אך עוד בטרם עלה בידי לשמוח על מפגשי עימו, ראיתי בעיניי, שפניו איננו עימו כתמול שלשום. לא המתין הוא כלל שאשאלהו על סיבת הדבר, אלא מיד הקדימני ואמרני, כמדומני שבריות עמו-ישראל מצרות הן, ממה שעוללו תלמידי חכמים במלחמתה של תורה. מי יתן וטועה אני, ואשמח לחזור בי מדברי. עשה נא עימי חסד ואמת, צא ובדוק מה אומרות הן הבריות והשיבני דבר, האם צערן של ישראל קיים כאן, ומהי מידתו, וכיצד נפיגו.

נצרתי בליבי דבריו, והתחלתי מחשב איך אקיים ואמלא בקשתו, בין כך ובין כך, נשאוני רגליי לשיעור בתורת ה' תמימה שהולך אני אליו דרך קבע. ישראל מזרזין עצמן במצוות, והיו שם מבני-החבורה שהקדימו ובאו קודם השיעור, להכין עצמם לקראת זו שקדמה לעולם. בין כך ובין כך, התחילו משיחין זה עם זה, שהרי לא שעת הסעודה הייתה. משיחה של תורה היו באים לעניינים הקרובים לתורה, ואין צריך לומר לעניין הרבנות שבארצנו.

שח אחד מהם צערו ואמר, אם כך הם פניהם של הדברים, ריבונו של עולם, מדוע ולמה צריך הוא יתברך רבנים ראשיים, שהרי אנו ובנינו, בריות עמו ישראל, ודאי איננו צריכים לכך. עוד זה מדבר, נענה שני ואמר, אם זהו צערך, טוב הוא משלי. שהרי לבי מקונן במריו, אם כך דרכם של רבנים, אם אלו טיט ורפש שנוהגים הם בינם לבין עצמם, אם כך ממיטים הם כוחה ועולמה של תורה, עד שאנו צריכים ללמדם דברי הנשר הגדול בהלכות יסודי התורה, וכיצד ראוי שינהגו הבריות זה בזה, שמא ואולי לא צריכים אנו רבנים כלל. חמד לצון ליצן שבחבורה והשיבהו, אולי נתעורר בהם החשש, שמא טרם הספיק הקב"ה לקיים דברי הפסוק וגעלה נפשי אתכם, זכות עצומה ונפלאה זו שנתגלגלה לידם, להיות שליחים לסייע לנותן התורה לקיים מצוות עשה שהיא מקרא מפורש, וכי יעלה על דעתך שלא יקיימוה.

נענה שלישי ואמר, כאבי בא ממקום אחר, הרי יושבים ודנים ראשיה שריה ויועציה של ראשית צמיחת גאולתנו, מהו האופן הראוי שבו יחלקו בניו יתברך את הנשיאה בנטל המושכות המצויות בארצנו. שומע אני כינויי חסרי חיבה אלו העולים מבין דברי הרבנים ומיצר, הרי אלו הם המובחרים מתוך אותם שנכנסו לאוהלה של תורה, ואם כך הם דברי המובחרים, שמא ואולי טוב יהיה הדבר, שבמקום שיעסקו בתורה, יעסקו כולם בבטחון ישראל ובמלחמת המצווה לבדה, ויניחו התורה ולא יחללוה. נענה רביעי ואמר, צערנו של אשתי ושלי גדול משלכם, נומיתי לה לאישתי בליל אמש, זכור אני בהיותי נער קטון, היו אומרים הבריות, מוטב הוא לשלוח הבנים מהבית לישיבה כדי לחנכם לתורה ומצוות, שמא יתקלקלו בביתם. היום הבריות אומרים על-אף שהולכים הנערים לישיבה, ידאגו ההורים שלא יקלקלום בישיבה, ענתה רעייתי כנגדי, מנוי וגמור עימי, אנו לא נשלח את בנינו לישיבה כלל. נתעקרה אנחה מפי החמישי, והזכיר את דברי אותו הכהן ואמר, שימו נא לבבכם, הרב קוק זכר צדיק וקדוש לברכה, שניסה למצוא בכל כופר ניצוץ של אמונה, ובאים אלו המתבקשים להיקרא תלמידיו, ומנסים למצוא בכל מאמין ניצוץ של כפירה. עוד זה מדבר, התאנח בכבדות מרובה השישי ביגונו ואמר, מזה זמן רב, שביתי שתחיה חוככת בדעתה האם תשמור תורה ומצוות או שמא לאו, והדבר מייסרנו רבות ומנדיד את שנתינו מעלינו. בשבת שעברה אמרה היא לנו בביתנו, ראיתי נכוחה דרך דיבורם של הרבנים, ונשבעתי בנפשי שאת שמירת תורה ומצוות, משיירת אני לאחרים. כמעט וייבב השביעי, אם כך דבריהם של עושי רצונו בכל לבבם ובכל נפשם, מה יעלה אם כן בדעתם של רבי רבבות מבניו יתברך אשר כיפת שמיים כיפתם, ובקלה כבחמורה נעדרת הקפדתם.

נמלאו עיני דמעות, אוי לאוזניים שכך שומעות, זו תורה וזו חרפתה, איככה נוכל להשיב את אמונהּ. אמרתי בליבי, עד כמה מגיע צער הבריות, והלא זה עתה רק התחלתי במילוי בקשתו של הזקן, ומה אעלה בכפי לכשאמלאנה, ומה אשיבהו דבר, ומה אוחיל ואשיב אל ליבי שלי, וכיצד זה יהיה סופו של המעשה. מתוך כך עלה ובא לפני זיכרון חברי, שהלך ופסע עם אביו ברחובותיה של עירנו ותפארתנו, אותם הימים ימי בין-המצרים היו, באותה העת היה הוא ילד קט ורך. פנה אל אביו ושאלו, אבי אבי, התבלבלתי בראשי, על איזה בית-מקדש אתה אבל וצם בתשעה באב, על בית ראשון או על השני, ענה אביו ואמר לו, על בית-המקדש השלישי בני.

ו

ימי הסליחות והרחמים ממשמשים ובאים. נתכנס כולנו בבתי-כנסיות ובבתי מדרשות ונזעק אל אבינו מלכנו שיחוננו ויעננו כי אין בנו מעשים. ריבונו של עולם, בכוחך וברוחך לתת ולטעת בליבותיהם של ארזי הלבנון ואדירי התורה, שיהא סופו של מעשה זה שונה מאת אשר אירע לר' שלמה ור' משה פנחס. זכור רחמיך וכבוש כעסך, וכלה מעלינו ומבין תלמידי חכמים שבינינו כל קטטה ושנאת חינם, והשכן בחילינו ובארמנותינו השלום והשלווה. בוא וראה, הרי שתלמידי חכמים שבדורנו, קיבלו על עצמם לקיים דברי רבי יוחנן במגילה, שבכל מקום שבו אתה מוצא גדלותו וגבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. הלא זהו רבי יוחנן, שלא רק שהיה גאון גדול ועצום בתורה, אלא שכמדומה שיכולני לומר עליו שראש רבני ארץ-ישראל בדורו היה, ובוודאי חשוב וראוי ונכון הוא לקיים את דבריו. אלא שהלכו ובלבלו בין שתי מימרות נפלאות של אותו אמורא גדול ומורה הוראה, את הגדולה והענווה הבאות יחדיו השאירו נכוחה, אך הלכו והחליפו בין גדלותו וענוותנותו של מלך מלכי המלכים, ותמורתה הם מקיימים, גדלותו וענוותנותו של אחד מגדולי ישראל שהיה בבית-המקדש, גדלותו וענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס.