מה משותף לשביתה של חברות התעופה, למשבר עם החרדים, לגזירות הכלכליות של יאיר לפיד, ולחורף שחזר אלינו בתחילת השבוע? כל אלה מצביעים לכיוון אחד: החברה האנושית הפכה להיות יותר מדי מסובכת לטובתה שלה.
שני תהליכים הפוכים מושכים את החברה האנושית, בארץ ובעולם, לשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד, רוח הליברליזם והאינדיבידואליזם מעודדת כל אדם או קבוצה לחיות את חייהם כראות עיניהם, לפי העדפותיהם ורצונותיהם, ללא מחויבות למערכת ערכים כללית כלשהי (למעט האיסור לפגוע באחרים). הדבר מוביל באופן טבעי לריבוי וגיוון עצום של דעות, גישות וצורות חיים שונות. מאידך גיסא, הזיקה והתלות בין בני אדם וקבוצות הופכות להיות חזקות יותר ויותר. קשרים כלכליים, פוליטיים, מסחריים, מדיניים, משפטיים, בטחוניים, תרבותיים - קושרים את כל בני האדם ביחד ברשת עכביש סבוכה ועצומה, שכל תנודה באחד מקצותיה שולחת רטט דרך המערכת כולה. אין צורך להיות מומחה בתורת הכאוס כדי לראות בחוש איך משק כנפיו של פרפר בסין, מחולל סופת הוריקן באמריקה; איך משבר כלכלי או אסון טבע שמתרחש בפינה אחת של העולם, יכול להביא בן רגע לקריסת מערכות גלובלית.
המציאות הנוכחית היא של מיליארדי בני אדם הקשורים ביניהם בסוגי קשרים שונים, בעוד כל אחד מהם מושך את החוטים לכיוונים אחרים; וכל המערכות שנועדו לשפר את חייהם של בני האדם, מושתתות על רשת העכביש הרוטטת הזו, ונאלצות להפוך את עצמן למסובכות ומורכבות יותר ויותר, כדי להתמודד עם השינויים והתמורות שבכל רגע. החברה האנושית כיום נראית כמו להטוטן ג'אגלינג המתאמץ לסחרר באוויר מספר הולך וגדל של צלחות חרסינה; ההתרסקות היא רק שאלה של זמן.
זה נכון לגבי החברה הגלובלית, וגם לגבי החברה פה בישראל, שמהווה מעין מיקרוקוסמוס של העולם כולו: אוסף של קבוצות שונות, עם אמונות וערכים שונים, קשורות ביחד יותר בשל תחושת האיום והצורך מאשר בשל הזדהות אמיתית אחד עם השני. וגם כאן, נראה שבכל רגע מישהו עלול למשוך את החוט יתר על המידה, ומשיכה כזו יכולה להשפיע על המערכת כולה: תשאלו את אלפי הנוסעים שנשארו תקועים בעקבות השביתה, את החרדים שחשים איום קיומי על אורח חייהם, ואת כל האזרחים שאמורים לספוג את הגזירות הכלכליות, כשרק מעטים מהם מבינים למה זה נחת עליהם.
בחברות מגוונות וקוסמופוליטיות שכאלה, יתכן שהדרך לשגשג היא דווקא באמצעות ריפוף הקשרים שבין הקבוצות, ומתן אוטונומיה גדולה ככל הניתן לכל קבוצה בנפרד, בלי שלטון ריכוזי חזק המאלץ את כולם להיקשר ביחד זה לזה. הצורך של בני אדם במדינה מקורו בפחד מהאויב, וברצון להיות חזקים מולו; אבל המדינה, כפי שמתאר זאת הובס, הופכת ללווייתן אימתני, שעלול לבלוע את זהותם הפרטית של אלה שהקימו אותו. הפחד מהאויב אכן קיים גם כיום, אבל האם אין דרכים אחרות להתמודד מולו, מבלי לדחוק המוני בני אדם שונים למיטת סדום אחת?
לפעמים דווקא בשם האחווה והידידות, צריך להיפרד ולהתרחק, כדי לא להגיע למצב בו האחים אוכלים אחד את השני. "הלוא אנשים אחים אנחנו", אומר אברהם ללוט, "הפרד נא מעליי". כל אחד יחיה את חייו בקהילה ובמסגרת שלו, כשקשרים מסחריים וביטחוניים ייווצרו על בסיס החלטות אישיות, לא ככפייה של השלטון המרכזי. אני לא נאיבי מספיק כדי לא להבחין בבעייתיות שבכך ובקושי ליישם זאת, אבל אולי אפשר לעשות צעדים זהירים בכיוון זה. לא "חמש מדינות לחמישה עמים" או משהו כזה, אלא ביטול מושג המדינה לטובת קואליציה של קהילות חופשיות שונות. שווה לפחות לחשוב על זה.
ואיך זה קשור לגשם בקיץ? כידוע, גשם בקיץ אינו סימן טוב, והמקור לכך הוא בדברי שמואל הנביא: "הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם, אֶקְרָא אֶל-יְהוָה, וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה, לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ" (שמואל א, יב, יז). בקשת המלך והשלטון המאחד היא בעייתית, ואינה מובנת מאליה. נכון אמנם שספר שופטים מדגיש את הרעה שבמצב של "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" - אבל מאידך גיסא, הרעות שחוללו מלכי ישראל היו גדולות בהרבה מאלה של תקופת השופטים האנארכית. אולי הגשמים שירדו השבוע באו לעורר אותנו לחשוב מחדש על המסגרת המדינית בה אנו חיים.
לאתר של משה רט