התשובה היא אחת מיסודי התורה בעולמה של מורשת ישראל. גם אדם שחטא ונפל ברשת החטא זכאי ליחס של כבוד משעזב את דרכו הרעה וחזר למוטב. אך במה דברים אמורים? רק לאחר שהביע חרטה על מעשיו, התוודה עליהם והעיד עליו יודע תעלומות "שלא ישוב לזה החטא לעולם".
ארוכה הדרך לתשובה. הצורך בשלבים השונים, של חרטה, וידוי, עזיבת החטא וקבלה לעתיד מבטא זאת. תשובה אינה תהליך "אוטומטי", מעין מכונה לממכר משקאות קלים, שבצדה האחד אתה משליך מטבע וכעבור שניות מעטות מקבל פחית משקה בצדה השני.
תשובה היא תהליך ארוך, נפשי ומעשי, הדורש אורך רוח, זמן, ובעיקר הכרת החוטא במעשיו הרעים ועשיית פעולות ממשיות מצדו שתבטאנה את חרטתו הכנה עליהם ובמקרים ראויים גם תהא מלווה בהבעת צער מצדו כלפי קורבנות עבירתו ופיצויים בגין הנזק, הסבל, הכאב והצער שגרם להם.
מסיבה זו, הדגישו חז"ל את מצוות "והשיב את הגזלה אשר גזל". הגזלן חייב להשיב את גזלתו בעין, ולא רק להחזיר לנגזל את שווייה, ולצד זה לפייס ולפצות את קורבנו (אלא אם מדובר בדבר שהשבתו כרוכה בנזק ששיעורו גדול מהרווח שבצדו, כגון הריסת בניין לשם השבת קרש גזול ששוקע בו, שמפני "תקנת השבים" פטרו את הגזלן מלהשיבו בעין).
קל וחומר כאשר לא מדובר בנזק ממוני, אלא בנזק נפשי, שצלקותיו נותרות לא אחת טבועות בבשר הקורבן ובנפשו לאורך ימים ושנים.
את הפסוק "ונקלה אחיך לעיניך", דרשו חכמים: "כיוון שלקה - הרי הוא כאחיך", ועשאוהו לכלל גדול בתורת הענישה והתשובה היהודיים.
אך גם כאן, תנאי מוקדם לכך שהעבריין ישוב להיות כ"אחיך" הוא שאכן "ילקה" וירצה את עונשו. עידוד העבריין בטרם עת, מיד לאחר שהורשע ועוד לפני שהביע חרטה על מעשיו הרעים, ובטרם ריצה את עונשו, עשוי להשיג את התוצאה ההפוכה: חיזוק ידי עוברי עבירה, והפצת מסר שלילי חינוכי לכל הרואים, ולפיו המעשה הרע שעשה אינו נורא כל כך.
מעשה כזה עשוי גם לכרוך בכנפיו חילול השם וביזוי התורה, תוך יצירת הרושם שתורת ישראל מתייחסת, כביכול, בקלות ראש ובסלחנות יתר לעבריינים ולפושעים (מניע זה, של "מה יאמרו", שימש יסוד מוסד גם בתורת הענישה הבתר תלמודית, וביטוי נרחב ניתן לו בספרות השו"ת של הראשונים).
ביטוי לצורך המקדים בקבלת המורשע בדין את עול מלכותו של בית הדין והחלטותיו ניתן גם בדבריו הנודעים של רבי יהודה בן טבאי במשנת אבות (א, ח): "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקיבלו עליהם את הדין".
המשנה אינה מפרטת האם מדובר כאן בהליך פלילי, או שמא בהליך אזרחי רגיל (והדעת נוטה לכיוון האחרון, שכן מדובר על "בעלי דינים" שלפי פשט הדברים מריבים זה עם זה, ולא על עבריין שהחברה שופטת אותו בהליך פלילי).
אך גם כאן, בעל דין שיצא חייב בדינו עשוי להיות בעיניך "זכאי" רק בתנאי ש"קיבל עליו את הדין". לא כן, בעבריין שמורד במלכות, וכופר בסמכות בית הדין ובהחלטותיו. עבריינים מעין אלה, שמבעטים במוראה של מלכות, עשויים להביא לזילות בית הדין, לאנרכיה ולשבירת כל הכלים שעליהם ניצבת מערכת משפט במדינה מתוקנת.
אכן, קבלת הדין ו"צידוק הדין" הן מן העבודות הקשות אצל נאשם שהורשע בדין. ומקל וחומר, כאשר מדובר באנשים רמי מעלה, שמעשיהם והכרעת דינם השפילה והורידה אותם מ"איגרא רמה" ל"בירא עמיקתא".
ביטוי חריף לכך ניתן בדברי הברייתא באבות דרבי נתן (א, י), המוסיפה על המשנה הנזכרת ממסכת אבות: "הוא היה אומר: כל מי שיאמר לי קודם שאכנס לגדולה זו היכנס, רוצה אני שארד עמו עד לחייו. עכשיו שנכנסתי, כל מי שיאמר לירד הימנה, רוצה אני שאפיל עליו קומקומוס של חמין. שהגדולה - קשה היא להעלותה. וכשם שקשה היא להעלותה, כך קשה להורידה. שכן מצינו בשאול: בשעה שאמר לו עמוד במלכות, היה מתחבא שנאמר ויאמר ה הנה הוא נחבא אל הכלים (שמואל א, י, כב) ובשעה שאמרו לו רד הימנה, היה מחזֵר אחרי דוד להרגו".
גם בכך, ואולי דווקא בכך, נבחנת חברה מתוקנת, ביכולתה לקבל על עצמה מרותם של מוסדותיה השיפוטיים, גם כאשר החלטותיהם אינם תמיד נושאות חן בעיני כל.