ספר שמות מכיל בתוכו אחד עשר פרשיות. פרשיות אלה מתקבצות לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה ההולכת מתחילתו של הספר ועד לסיומה של פרשת משפטים המתארת את התהליכים והשלבים השונים של יציאת מצרים, ואילו חלקו השני של הספר המתחיל עם תחילתה של פרשת תרומה והולך עד לסופו של הספר, הינו אוסף של טקסטים (תיאורים) שעניינם בניית המשכן וכליו.
חשוב לעמוד על הקשר ההדוק הקיים בין שתי קבוצות אלו של פרשיות המהוות את שלמותו של ספר שמות.
מטרתה-ייעודה של יציאת מצרים, כאירוע המסמן את סופה של הגלות, הוא ללא ספר הכניסה לארץ העברים (ואין כאן די מקום להאריך ולהסביר, על אף שהיה צריך למצא לכך מקום נרחב, שמששבים ישראל אל ארצם, הן ביציאת מצרים והן בגאולתנו אנו, צריכים אנו לשוב למעלת אבותינו בהיותם עבריים ולא מחזיקים במימד הגלותי החלקי, הבא לידי ביטוי בכינוי יהודים, אך זאת לא כטענת אלו שביקשו לפרוק עי"כ עול תורה ומצוות), המכונה בתורה ארץ כנען בתקופת האבות, כיון שנכבשה היא ע"י הכנענים בניו של חם (ועיין בפירוש רש"י על פס ו בפרק י"ב בספר בראשית "והכנעני אז בארץ").
דבר זה מעיד הן על הבטחותיו של הקב"ה לאברהם בקשר לסיומה של הגלות, והן על התוכנית של השלבים השונים של גאולה זו, כפי שהודיעם הקב"ה למשה במצרים, המסתיימים ב-"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ד".
בהקשר זה, נשים לב לכך, שאין התורה מדברת על ארץ מובטחת, אלא על ארץ נתונה. ביטויים אלה מבטאים שתי התייחסויות שונות בתכלית ביחס לארץ ישראל. הראשונה, המכילה כביכול תנאים למילוי הבטחתו של הקב"ה, משמשת כאליבי ותירוץ לאי-שובם של יהודים לארץ העברים. אך, אנו חבים דבר זה למתרגמים הלא יהודיים של התנ"ך. ואילו לפי השנייה, ארץ העברים לא הובטחה לאברהם יצחק ויעקב. אלא מאושרר להם שמכל העבריים הם יהיו בעליה, הם ולא יתר השושלות שמהם יצאו עמים שונים שאינם ישראל.
הסדר של הפרשיות בספר שמות מראה מצד שני שהתכלית האולטימטיבית של שיבה לארץ ישראל היא בניין בית המקדש. המשכן במדבר הינו כדגם או תבנית מקדימה של בית המקדש, משכן הקדושה, שייבנה בירושלים. מוטל עלינו אם כן לשאול את עצמנו על תכליתו של בניין המקדש.
המקדש מהווה מקום המפגש שבין האדם לאלוקיו.
התורה מתחילה את סיפורה בתיאור מעשה בראשית. במשך ששת ימי המעשה הקב"ה בורא, יוצר ועושה ומביא את העולם להיות מקום הראוי למגורים לאדם. ומרגע שנכנס האדם לעולם, מפסיק הקב"ה להתערב ב"מעשה שמים וארץ"; העולם נכנס ליומו השביעי, שהוא שבתו של הקב"ה: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות".
אכן, ההסתוריה של האדם עומדת להתחיל, ובכדי שהאדם יהיה חופשי צריך שיהיה בעולם סדר יציב, דהיינו שיפעל בו חוק הסיבתיות. (זהו התנאי כדי שתהיה לאדם היכולת לפעול לפי בחירתו, בהיותו יכול לצפות בתוצאות מעשיו, דבר שהוא היסוד של האחריות, ולא בגלל שלא היתה לו אפשרות אחרת. זה גם מסביר מדוע ההתייצבות של העולם לפי "חוקי הטבע" מתלווה בהסתרת פניו של הקב"ה, כי בעת השגחה גלויה שבה רואים עין בעין איך הקב"ה מנהל את עולמו, עצם יראת ד, במקום להיות מושתתת על אדני המוסריות, מקבלת לרוב משמעות תועלתית). אם כן, אילולי היה העולם קבוע ע"י החוקים שמייצבים את סדר המאורעות, לא היה ביסוס לחירותו של האדם.
מעשה בראשית הוא כביכול חלקו של הקב"ה בתוכנית בריאת העולם: תפקידו הוא להכין את העולם להיות מקום ראוי למגורים עבור האדם. אז מגיע תורו של האדם לקחת על עצמו את חלקו הוא, בעולם של היום השביעי, כדי לתקן את אותו העולם בכדי שיהפוך גם למשכן לו ית. זה מה שאומרת לנו התורה בצורה ברורה מאד בפרק כ"ה פס ח בספר שמות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (וזכורים לכל דברי המדרש על כך בתוכם כתיב ולא בתוכו, שע"י עשיית המקדש והשראת שכינתו תהיה בתוכנו בזכות המשכן).
נשים לב לכך שבתיאור היום השביעי בספר בראשית לא מופיעה האמרה "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי". כאילו העולם נהפך לטבע בכדי לאפשר את פעולתו/פעילותו של האדם, ואותה היסתוריה נמשכת ומתנהלת במשך כל היום השביעי של מעשה בראשית, שאינו מסתיים אלא בימות המשיח, בערב היום השמיני, שיבשר אליהו הנביא. שהרי אנו יודעים שסדר התפלה של מוצאי שבת מוקדשת לו. יש להפוך את העולם למשכן משותף לד ית ולאדם. והנה, המשכן המשותף הזה לו ית ולאדם הוא הוא המקדש.
לא בכדי הודיעה לנו התורה שחנוכת המשכן נמשכת שבעה ימים וביום השמיני דוקא הוא נכנס לתפקיד המיועד לו. גם זה מהווה תבנית ודוגמה להיסתוריה שלנו, לציפייה לאותו היום השמיני של מעשה בראשית בו יהיה העולם כולו מקום המפגש המלא בין האדם ואלוקיו.
ובכדי שלא נשכח שאין התבנית מהווה את התכלית אלא רק מבשרת אותה, מסתיים ספר שמות עם הזכרת המסעות שצריכים להביא אותנו מהר סיני אל יעודנו.