בצלאל היה לאומן המפורסם של המשכן. המבנה המפואר וכליו השונים נבנו איפוא בידיו של בצלאל בן אורי ואנשיו. בתודעה היהודית והישראלית עוצבה דמותו של בצלאל כאומן התנ"כי, ועל שמו קרויה האקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים בשם בצלאל.
אמנם במה הייתה מעלתו של בצלאל? האם היה זה כשרון אמונתי נדיר? או שמא ייחודו היה במעלותיו הנבואיות?
עיון בפסוקים בפרשתנו המתארים את דמותו מעלה לכאורה שני עניינים שונים שהשתלבו בדמותו הייחודית: מחד - "וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה, בתבונה ובדעת, ובכל מלאכה" (שמות לה, פס לא), ומאידך - "מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות" (שם, פס לה). ניסח את הדברים בצורה בהירה הרמב"ן (פירוש לשמות לא, פס ב):
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור... והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה.
ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו... ועוד אמרו (ברכות נה א): יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו"
לפי הרמב"ן שני טעמים ישנם לבחירתו של בצלאל להיות לאדריכל של המשכן. ראשית, בצלאל היה אומן דגול וכשרוני השולט במגוון יכולות אומנותיות. שנית, בצלאל היה חכם גדול אשר הבין את סוד המשכן ומשמעותיו הקבליות. נעזר בהערה נוספת של הרמב"ן על מנת להבין את הדברים (פירוש לשמות לו פס ח):
"והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו..."
המשכן, טוען בעצם הרמב"ן, דרש לא רק יכולות אומנותיות ייחודיות, אלא גם הבנה עמוקה של המשמעות הרוחנית של המשכן. בצלאל, בחכמתו ועמקותו, הבין את סוד המשכן ולכן יכול היה לכוון אל נכון בעת בנייתו.
אם כן, בבצלאל השתלבו להם שתי תכונות - כשרון אומנתי וחכמה אלוקית. אף רש"ר הירש בבואו לתאר את מעלותיו של בצלאל תיארו באופן זה (פירוש לשמות לא פס ג):
"בחכמה ובתבונה ובדעת... לא נתמנה בצלאל אלא משום שהיו בו כוחות הרוח האלה. אמור מעתה, שעשיית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אמנות חיצוני, אלא מפעל הקמת הבניין, שכל חלקיו היתה להם משמעות סימבולית. הרעיונות המתבטאים במשכן ובכל חלקיו יהיו על לב העושים במלאכה בשעת העשייה, רעיונות אלה ידריכו אותם ואליהם יכוונו את ליבם"
פתחנו את דברינו בשאלה - במה מעלתו של בצלאל? ונראה כי פרשנים אלו עונים לנו את התשובה הפשוטה - שתי תכונות היו בו: כשרון אומנתי נדיר וחכמה שמקורה ברוח אלוהים ששרתה עליו. אמנם, לפי פרשנים אלו נראה כי אין כל קשר בין שתי התכונות הללו, אלא הן שתי תכונות שהיו קיימות בו. ברשותם של פרשנים אלו אנסה להציע דרך אחרת להבנת מעלתו של בצלאל, ובמיוחד להבנת היחס שבין שתי תכונות אלו, המבוססת של דבריו של ר נחמן קרוכמל (רנ"ק), חכם יהודי גליצאי, שהיה ממייסדי תנועת חכמת ישראל.
בספרו המפורסם מורה נבוכי הזמן (עמ 30) מבאר רנ"ק את משמעותה של השראת שכינתו של הקב"ה עלינו:
"בכל מעשה אומתנו ובכל רוח נעלה וטוב המתגלה ובא לאור בקרבנו נדע בלבבנו ונודה בפינו כי אל חי בקרבנו ומידו הם לנו היינו שהם מושרשות בו ונאצלות מרוחו כלל הרוחניות כולם, וזה סוד או כפי דבורנו ציור התכוניי של הדבורים ושכנתי בתוכם, כי אתכם אני, ורוחי עומדת בתוככם, וסוד השם שכינה, והדבור שכינה שורה בישראל. ובזה תבין כוונת אמרם, גלו לבבל גלו, לעולם שכינה עמהם...."
לפי רנ"ק המשמעות של השראת שכינתו של הקב"ה עלינו היא שחבויים בנו כוחות טבעיים עצומים, אותם עלינו להביא לידי ביטוי. כל טוב, יופי והדר אשר האדם מגלה ומביא לידי ביטוי יסודם בשכינה אותה משרה הקב"ה על עמו. לדבריו אין להבין את השראת השכינה כהתפשטות הגשמיות וחווית דבקות דווקא, אלא שכל גילוי של יופי וטוב של האדם הוא בעצם ביטוי להיות השכינה שורה על האדם. לפי דבריו אפשר לומר כי לא שתיים היו מעלותיו של בצלאל, אלא אחת הייתה מעלתו - היה בו כשרון אומנותי נדיר, אלא שזה לא היה אלא ביטוי של רוח אלוהים אשר הייתה בקרבו. אכן, בצלאל, האדריכל של המשכן, היה בעל חכמה אלוקית, רוח אלוקים שרתה עליו, אלא שזו התבטאה בפועל ביכולות אומנותיות פנומנאליות.