הקהילה הדתית לאומית בעיר אליה אני מגיע מידי שנה כשליח, הייתה לפני 30 שנה כ-70% מן הקהילה האורתודוכסית. כיום המספר הפוך. דווקא הצלחתה של בני עקיבא אשר דחפה, ובצדק, את טובי הצעירים לעשות "עלייה", היא זו אשר המיטה על הקהילה הציונית את דעיכתה.
שורש הבעיה מצוי במערכת החינוך הדתית לאומית בחו"ל. על אף שראשיה עדיין בעלי כיפה סרוגה לתפארת, הרי שרוב מניין מחנכיה ומוריה, אשר בא במגע יומיומי עם התלמידים, הינו חרדי. הייתי מורה לתנ"ך בבית ספר שכזה. תמונות הרבנים המתנוססות ברבים מחדרי הכיתות מעידות היטב לאן מובלים התלמידים ע"י מוריהם. עיקר ההכרעה נעשית עם הכוונת התלמידים למקום בו יעשו את ה"שנה בארץ", במלעיל. למרות העובדה שכל התלמידים באים מבתים ציוניים לחלוטין, הרי שחלק גדול מהם הולך למוסדות חרדיים או "חצי" חרדיים בארץ. לאחר שנה, שהיא משמעותית ביותר עבורם, רבים מהם חוזרים לארה"ב עם תפיסות חרדיות מובהקות. בנוסף, ברצונם להיחשב כמחוזקים מבחינה דתית הרי שעד מהרה הכיפה הסרוגה תהפוך עצמה לשחורה והכובע השחור כבר בדרך. למרות שאורח חייהם עדיין דומה לזה של האוכלוסייה הדתית לאומית או החרדלי"ת בישראל, הרי שהשתייכותם החברתית והחיצונית הינה לחרדי א"י השונים מאוד בדרכם מחרדי חו"ל.
כאן מתחיל אפקט כדור השלג שלא ניתן לעצור. אותם אלו שחזרו עם השקפה חרדית ימשיכו לחנך את הדור הבא וחוזר חלילה. כך משנה לשנה, הספריות בבתי הכנסת הציוניים משנות את עורן. אם עדיין לא הלכו לגניזה, ספרי הציונות הדתית המככבים הם בעיקר ספרים ישנים שנרכשו לפני 30 שנה ובהם נמצא את ספרי נחמה ליבוביץ, הרב סולובייציק ועוד. כעת, הספרים החדשים כבר שייכים לעולם אחר, דוגמת ספרי הוצאת "ארטסקרול", אשר נחשבים לנהירים וברורים אך בעלי השקפה סמי חרדית.
המסרים החינוכיים, יהפכו ממסרים של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל למסרים בעלי אופי חרדי של קרוב לבבות, שיפור המידות, שמירת הלשון, צניעות, טהרת הבית, "כלל ישראל" וקדושת ירושלים. אלו ערכים חשובים ביותר אולם הם נותרים לבד ללא ההקשר העמוק אליו כיוונה תורת הרב קוק והאידיאולוגיה של אנשי תורה ועבודה.
התפילה לשלום המדינה ודגל ישראל בקדמת בית הכנסת הופכים אט אט להיות הסמל האחרון. ואותו סמל נשאר ללא תוכן, או אנוס רק משום שהמוסד נתמך בידי כמה קשישים ציונים. וכמו שאמר לי בוגרY.U. (ישיבת יוניברסיטי) שהתחרד, שאת התפילה לשלום המדינה, הוא אומר רק משום ש"הרב אמר". כאן מגיע מקומם החשוב במיוחד של שליחי הציונות הדתית. אנשי בני עקיבא , בנות השרות לאומי, בחורי ואברכי כולל תורה מציון אשר עושים עבודת קודש אפקטיבית ביותר. על כולנו להתגייס כמותם, או לפחות להתגייס למען שולחיהם. תרומת השליחים היא חשובה ביותר וחייבת להימשך וביתר שאת.
עם זאת, לא נעים להודות, אולם במקומות רבים זה נראה כקרב מאסף. שליח יחיד בבית ספר, מוצלח ככל שיהיה, אינו יכול להשפיע יותר מאשר 30 מורים חרדיים שמלמדים במקביל אליו. תחושת הנחיתות תמיד תגרום לכך שהמורה החרדי בעל הזקן והמעיל ייתפס כאותנטי יותר וקרוב יותר להר סיני מאשר עמיתו המלומד בעל הכיפה הסרוגה.
ברגע שהאוכלוסייה הדתית לאומית בחרה להגשים את ערכי תורה ועבודה - לעלות לארץ או להישאר בחו"ל כרופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים, היא הכריעה את דינה. מספר אנשי החינוך והרוח שבה שואף לאפס. מי שרוח החינוך הייתה איתו כבר עשה "עלייה".
המסקנה ברורה: אם הקהילות היהודיות המקומיות לא יחנכו את בוגריהן ללכת לחינוך ולרבנות ולהישאר לפחות לתקופה מסויימת בגולה, סופה של הקהילה הציונית ידוע מראש. מכיוון שאנו ציונים, יתכן ועלינו לקבל את הסוף המר בהבנה. אם קשה לנו לקבל אותו, הרי שאנו חייבים להתפכח.
ההתפכחות דורשת מיותר אנשים בקהילה ללכת לחינוך או לפחות לתמוך באלו המחנכים בדרך של תורה ועבודה. בעולם שהולך ונהיה מיום ליום יותר פונדמנטליסטי מחד, או מתירני מאידך, חסידי דרך האמצע, דרך השילוב של תורה ועבודה צריכים להזיע יותר!