בשנים האחרונות נוהג הציבור הדתי לעסוק בשבת פרשת שמות בפרשיית המיילדות העבריות. סביב פרשייה זו מעלים על נס את פועלן של עמותות כמו אגודת אפרת ומכון פוע"ה, ודנים בהיבטים השונים של סוגיית ההפלה המלאכותית אשר בוערת בשנים האחרונות בציבור הישראלי ובעולם כולו.
במאמר זה אני מבקש להאיר צד אחר, קצת מודחק, של סוגיה זו. בעוד ששאלת ההשוואה בין הפלה מלאכותית ובין רצח (אשר אין בכוונתי לדון בה כאן) הינה נושא לדיון נרחב וסוער, הרי שקיימת מודעות נמוכה הרבה יותר לצד השני של המטבע- ההשוואה בין הפלה ובין מוות.
כ-10% מההריונות במדינת ישראל (למעלה מ-15,000 בשנה) מסתיימים ללא ילד חי. אובדן הריון, בעיקר (אך לא רק) בשלבים מאוחרים, הינו חוויה כואבת מאד אשר מותירה על החווים אותה רשמים קשים ועמוקים למשך זמן ארוך. לצערי, המודעות והרגישות לקושי שבאובדן מסוג זה קיימות בחברה במינון נמוך מאד, נמוך מדי. לעיתים תדירות מדי אני נחשף לסיפורים על התנהלות פוגענית מצד בתי חולים או חברה קדישא אשר מסרבים להכיר באובדנם של ההורים ולאפשר להם להתמודד עימו בדרכם שלהם. לעיתים תדירות אף יותר אני שומע התבטאויות פוגעות המקלות ראש באובדן כזה ולמעשה תובעות מן ההורים שחוו אובדן הריון לשכוח אותו ולהתעלם ממנו.
יש ועמדות אלו, המבטלות את חשיבותו של אובדן ההריון, תולות עצמן באילן גבוה- ההלכה. ואכן, בהלכה היהודית אין חיוב אבלות על עובר או תינוק בן פחות משלושים יום. אך המעיין היטב במקורות יגלה שההלכה והמחשבה היהודית הכירה במשמעותו של האובדן, גם אם לא חייבה להתאבל עליו. כך למשל נמצא בפרשתנו, מלבד סיפור המיילדות העבריות, גם התיאור הבא (תורה שלמה שמות כד [פח]):
אמר רבי עקיבא: עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל, שנאמר "תוכן לבנים תתנו", והמצריים לא היו נותנין להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר, ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים, והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט. ורחל בת בתו של מתושלח הייתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הוולד ממעיה, ונתערב עם המלבן והייתה צועקת על בנה, ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד, וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן, ונתנו למטה מרגליו של הקב"ה. הוא שנאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר", פירוש: לבנה שנעשית משפיר היולדת.
ניתן לשער, וכך מפורש במדרשי חז"ל, שבמהלך שיעבוד מצרים מתו רבים וטובים מבני ישראל, גברים נשים וטף. למרות זאת, המדרש בוחר דווקא את הסבל השולי לכאורה, של אם המאבדת את הריונה, ורואה בו את סמל הייסורים האנושיים אשר מעוצב בדמות לבנה המונחת תחת כסא הכבוד. גם ההלכה לא התעלמה לחלוטין מכאב זה, ונתנה לו מקום מיוחד משלו. כך למשל כותב ר משה פיינשטיין שיש לברך לאחר הפלה את ברכת "ברוך דיין האמת", ולדעת פוסקים רבים חל על הורי העובר דין אנינות. זווית קצת שונה של ההכרה במשמעות האובדן באה לידי ביטוי בהלכה שקובעת שיש לתת שם גם לילד שמת בבטן אמו (שלחן ערוך יו"ד רסג ה).
ניתן להאריך ולהביא עוד מקורות רבים על משמעותו של אובדן הריון והדרכים להתמודד עמו, אך אין כאן המקום לכך. מטרתו של מאמר זה היא רק לעורר את הנושא ולבקש שינוי בהתייחסות אליו בשלושה מישורים.
בראש ובראשונה אני מבקש לפנות אל העולם הרבני בכלל ואל האחראים על שירותי הדת בבתי החולים ובחברה קדישא בפרט. אין שום מניעה הלכתית בכך שהוריו של עובר או תינוק קטן יהיו נוכחים בקבורתו אם רצונם בכך. אין גם שום סיבה למנוע מהם את האפשרות לראות את תינוקם שנולד בלידה שקטה, או לבחור בעצמם את השם שיינתן לו. גם מנהגי אבלות אחרים מותרים על פי ההלכה למרות שאין חובה לנהוג בהם.
שנית, אני מבקש לפנות אל סביבתם של ההורים שחווים אובדן, חבריהם ובני משפחותיהם. אנא מכם, גלו רגישות. אנשים שונים חווים את האובדן בדרכים שונות ובעוצמות שונות. משפטים כמו "כן, גם אני עברתי שלוש הפלות ולא עשיתי מזה עניין" או "זה יותר טוב מלאבד ילד גדול" לא באמת יכולים לנחם מישהו.
לבסוף, חשוב לי לפנות אל הזוגות עצמם, אשר מתמודדים עם החוויה הקשה והמורכבת הזו, ולומר שיש להם כתובת. יש פורומים נפלאים באתרים כיפה ו-תפוז, יש קבוצות תמיכה, יש ספרים וחוברות בנושא וישנם רבנים ואנשי מקצוע רבים שניתן לפנות אליהם. אין שום סיבה להדחיק ולכבוש את הכאב הזה, או חלילה להתבייש בו. זהו אובדן כמו כל אובדן אחר, גם אם לפעמים הסביבה לא מתייחסת אליו כך.
אסיים בתפילתו של הכהן הגדול בבית קדשי הקדשים: "יהי רצון מלפניך ה אלקנו ואלקי אבותינו, שתהא שנה זו... שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה."