הרב איתי אליצור לא חוסך במילים. הוא רושף ועוקץ במה שנראה לו כמו מלחמת קודש; מטיח את תחושותיו כי "הומוסקסואליות" היא עוד אחת מהביטויים הרקובים של החברה החילונית "ההיא" הנגועה בתחלואי הפוסט-מודרניות; קובע בבורות כי חד-מיניות היא "אמונה" ומתהדר כי הוא "הומופוב גאה" (פייגלין היה הראשון להתהדר בתואר ואף הוא חזר בו). הדורסנות הביריונית הזאת למעשה גוללת כל פתח של סיכוי להידברות עם שכמותו, ומביאה למצב שיוצרים "מפוצצי הכנסים" -עליהם הוא בדיוק קובל.
אנו בארגון הו"ד איננו ממפוצצי הכנסים. אנו מאמינים בהידברות כנה ובתוך גבולות ההלכה, גם לא בתקופת בחירות ולצרכי רייטינג. אנו פועלים זה 7 שנים בפגישותינו עם רבנים, אנשי ציבור וחברי כנסת, ויש מעטים מהם מסרבים באטימות להיפגש ולשמוע את זעקתנו וקולנו. אנו בעלי משיכה הומוסקסואלית שלא מוכנים לוותר על אמונתנו בבורא, על עולם היהדות או על קיום המצוות. איננו צועדים במצעד, אנו לא תומכים בנישואים גאים ואנו מקפידים על איסור משכב זכר. ועם זאת דבריו של הרב אליצור מבטאים בתמצית את המערכה הנפשית הלא-מודעת (במקרה שלו היא מודעת) של מנגנון הסבל וההשנאה שהוא ודומיו ממשיכים להפיץ בחברה הדתית כנגד חד-מיניים.
נוח לו לרב אליצור להפנות את הביקורת כלפי הקהילה ההומוסקסואלית החילונית, שבזכות מאבקה הציבורי נאלצו לבסוף גם בתקשורת ובחברה הדתית להתייחס לנושא. הם טרף קל כמובן, במיוחד כאשר לנו, ההומואים הדתיים נמנעת לרוב גישה כלשהי לכלי התקשורת המגזריים כדי להפעיל "ביקורת" או להציג דעות "לעומתיות" ל"קונצנזוס" המקובל עד היום. האם "בשבע" (מארגני הכנס) אי פעם פרסם מאמר דעה של מישהו שלא יישר קו עם זה של חבורת המטיפים לטיפול ההמרה? האם לא סירבו לפרסם מודעה המציינת כי עשויים להיות חד-מיניים סביבנו ויש לכרות אוזן למצוקתם? האם חלק מעלוני השבת אי פעם פספס הזדמנות להטיל רפש בכל מי שלא מדברר את האמת הקדושה (והשקרית כמובן) על הצלחת טיפולי המרה? האם לא ממשיכים לפרסם חד צדדית את הפינה השבועית של הרב אבינר לפיה אין דבר כזה "הומו דתי" ויש "100% הצלחה לטיפולי המרה?
כך שראשית יש לומר: הומוסקסואליוות היא בבית, בבית ספר הממלכתי דתי, בתנועות הנוער, בגדודים, בישיבות, באולפנות. לא בחוץ, "אצלם". העובדה שלא קוראים על זה בעיתוני במגזר ובתקשורת הסרוגה, לא אומרת שלא צריך להתמודד עם אלפי ההומואים והלסביות הדתיים, אלו המחויבים להלכה בדיוק כמוכם, המהווים בשר מבשרה של הציונות הדתית. איתנו השיח לא יכול להיות נבוב בסיסמאות ריקות מתוכן, מולנו צריך להתעמת עם המציאות בשטח, העובדות, העדויות והנתונים.
הרב אליצור שואל: "אבל נניח שהדיון באמת היה על השאלה האם טיפולי המרה הם פתרון רצוי או לא. מה הבעייה עם הנושא הזה? למה לא לדון בכך?"
אין שום בעיה העם דיון, כל עוד הוא באמת דיון ענייני, מאוזן ומקצועי. בדיון הצפוי בכנס אין נציג מקצועי אחד מתחום בריאות הנפש שיתנגד לפרקטיקת טיפולי המרה שבינתיים הוכחו רק הנזקים שהם גורמים, כפי שהצביעו איגוד העו"ס, התאחדות הפסיכולוגים ומשרד הבריאות. כשנמנע מנציג הו"ד שאסף במשך 7 שנים 300 עדויות של הומואים דתיים מלהשתתף ב"כנס ירושלים", נמסר לו כי מארגני הכנס המוטה "לא חושפים את כל השיקולים". זה בסדר, אנו יודעים מהם "השיקולים" באמת. הרי לא רדיפת אמת בראש מעייניהם, ובטח שלא דיבור על המתאבדים, ועל הבנים הדתל"שים ועל הצלקות הנפשיות שהותירו טיפולי ההמרה ועל מצבם של 6000 הומואים דתיים.
הבה נשרטט את מערך יחסי הכוחות האמיתי: אין לא "טרור להט"בי" ולא "תקינות פוליטית", לא "חרמות" ולא "סתימת פיות", ולא נרדפים שהפכו רודפים, אלא רק מקרבנים שהפכו קורבנות. הרי ההומואים הם המוקצים, המנואצים, המוטרדים, הנלעגים, ככבשה בין זאבים, כישראל בין האומות. לא הרב אליצור, ומארגני "כנס ירושלים" הפריבילגים, בעלי הדעה והמעמד החברתי-דתי הבטוח והמתוקן.
וכגודל הפריביליגיה, גודל האטימות וההתנשאות; הרב אליצור כותב: "כל אדם, תהיינה נטיותיו אשר תהיינה, יכול לשאת אשה ולהוליד ילדים".
האם טרח הרב אליצור לשמוע את עדויותיהם של אלפי הומואים דתיים שנישאו לנשים וחיים חיי סבל, בגידות וכאב? האם פגש את הזוגות שהתגרשו או את הנשים הסובלות על לא עוול בכפן? האם הוא מסוגל לתפוס את המשמעות שיש אנשים שלא מסוגלים לקיים יחסים עם בני המין השני?
הרב אליצור כותב: "במקום לחנך אדם שבכחו לגבור על כל חולשותיו, מחנכים אותו שאין לו סיכוי להתגבר, ושעליו להתמכר לחולשותיו ולהתמסר להן"
אנו ההומואים הדתיים התחנכנו בבתי הספר, בישיבות ובאולפנות, חלקנו היינו תלמידים שלך, ואחרים מאיתנו הם בני רבנים ידועים ואדוקים, ילדיהם של חברי כנסת הומופוביים, עילויי הישיבה, מאלו שעיני הכל היו נשואות אליהם בהערצה על שמירת הנגיעה והצניעות. ודאי שלא חונכנו לפריצות מינית, ולא הושפענו מ"תעמולה", מ"פיתוי" או מ"הדחה". אף אחד לא "השחית" את משיכתנו לנשים כדי שנעדיף גברים. לא בחרנו בנטייה, אך בחרנו להישאר דתיים.
אם הרב אליצור היה טורח לצאת מבועת ההומופוביה והפחד מהשונה, היה מגלה כמה מאמצים וכספים משקיעים הומואים רבים במשך שנים כדי למצוא, לעורר ולהחיות את אותה תשוקה לנשים ללא הצלחה, וכמה מפחי נפש הם חוו כשלא הצליחו. וזה לא כי הם לא רצו או לא התאמצו. לא סתם חינכו אותנו חכמינו "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
האם רק מצוות פו"ר היא הדבר שהופך את האדם היהודי לדתי? האם אין ההומוסקסואל שאין לו כלל משיכה לנשים פטור/אנוס מהמצווה? איך אפשר להתעלם ממצבו הייחודי?
עוד כותב הרב אליצור: "אם את התפקיד הזה היצר לא ממלא - האיש חולה, כמו איש שיש לו רגל שלא הולכת".
מעבר לעובדה, שכל ארגוני המקצוע בעולם ובישראל, לרבות ועדת מומחים בראשותו של פסיכולוג דתי, חוזרים וקובעים, ועל פי מחקרים של עשרות שנים, שהנטיה אינה מחלה או סטיה, שאינה פתולוגית - בכל זאת ממשיכים לטעון דברי שווא.
הרב אליצור ממשיך וכותב: "התרבות המתירנית פוגעת בראש ובראשונה באלה שתרבות ההתמכרות ליצר הביאה אותם למצב שבו הם לא יכולים להקים משפחה ולהוליד ילדים"
אם דואג הרב אליצור למשפחה היהודית המסורתית - יגש ראשית כל לעסוק ב"ביצות הרווקים והרווקות" הדתיים ההולכות ומתרחבות בקטמון ובגבעת שמואל. משפחה וילדים הם ערך חשוב ביהדות אך לא עליון. צאצא ע"פ השו"ע הוא גם בחינוך (הלכות כבוד ת"ח ורבו המובהק).
הגיע הזמן להפסיק עם הדמגוגיה. יש להפריד בין הצורך בשיוויון זכויות בתחום יחסי אזרח - מדינה, לבין השיח ההלכתי, ופתרונות אפשר למצוא. הגיע הזמן להתמודד עם הומואים ולסביות דתיים בתוך המסגרת ההלכתית והציבורית ולא לברוח על ידי הדחקה, השתקה וטיוח דעות. גם אם יערכו עוד 20 כנסים על טיפולי המרה ויכתבו מאמרים חד צדדיים מסולפים, גם אם נורא תרצו שנתחתן עם בנותיכם (וסביר להניח שלא תרצו) - לא תוכלו לברוח, כי "ניכרים דברי אמת".