בכל כיתה יש אחד כזה.
השנון, המצחיק, בעל הלשון המושחזת.
זה שיודע לקלוע תמיד את ההערה החריפה בשניה הנכונה ולגלגל את כולם מצחוק.
לא ברור האם נולדים עם הכישרון הזה, מפתחים אותו עם הזמן או אולי גם וגם.
מה שבטוח הוא שלאחד כזה יש סיכוי מצוין להפוך לכוכב הכיתה ולמסמר החברה.
יש רק בעיה אחת.
פעמים רבות הצחוק הזה מלווה עם איזו ציניות קרה.
הוא מצורף לפוגענות וחוסר רגישות ובא על חשבון אנשים.
הוא מגיע בעיסקת חבילה עם התנשאות על הזולת ומהול בקורטוב של עין רעה וכוחנות.
אורי אורבך ז"ל היה שונה לגמרי.
חוש ההומור שלו, החידודים והשפה החדה כתער היו לשם דבר.
היו לו ניסוחים מבריקים, דימויים מופלאים, ושנינויות משובחות.
אך אצלו זה תמיד בא מהמקום הטוב. הנקי. המכבד. היפה.
גם יריביו הפוליטיים לא יכלו שלא להוקיר ולאהוב אותו, וכשנפטר התחרו ביניהם בהספדים משתפכים על אישיותו המיוחדת.
חודש אדר בפתח ואותה הדילמה מטרידה כל שנה מחדש.
מצד אחד רוצים להצחיק, לשמח, להשתחרר.
מצד שני, למרות שחלפה שנה עדיין מרגישים את הטעם המר בפה ממה שקרה בפעם הקודמת. כמה חיקויים השפילו ופגעו וכמה בדיחות דקרו בנקודות רגישות.
'אז מה?' נשמע הקול, 'אז לא נצחק? לא נתלוצץ? ומה יהיה על פורים?'.
מתברר שבכל זאת אפשר אחרת! מהו סוד ההצלחה?
נאמר את זה במילה אחת - אורי.
להיות כמותו.
מצחיק, שנון, מבריק, יצירתי, אבל בלי לדרוס אף אחד בדרך.
לשמוח ולשמח ברמה הכי גבוהה אך מבלי לאבד את הרגישות והכבוד לעומד מולך.
להתאמץ ולתת את כולך כדי שהדמעות שיופיעו יהיו רק שמחה ולא של עלבון.
האם זה אפשרי?
אורי הוכיח שכן.
בואו ונראה שגם אנחנו יכולים.
יפורסם בעלון "באהבה ואמונה"