לפני שנים רבות, לאחר שחברי הטוב התחתן, הוזמנתי על ידו ל"טקס פתיחת המתנות". הגעתי לביתו של חברי ומיד התחלנו בפתיחת המתנות. ליד ערימת המתנות הגדולה, ישבה אמו של חברי ובידה פנקס. עד מהרה התברר לי, כי מטרתו של הפנקס היה לתעד ולכתוב בדיוק רב, מי הביא מתנה ואיזו מתנה הביא. בתחילה, לא ייחסתי לכך כל חשיבות, אך כששמעתי את האמא כועסת על משפחה מסוימת ומציינת, שמשפחה זו הינה חצופה וכפוית טובה, שאלתי מדוע! תשובת אמו של חברי לא איחרה לבוא: " לפני כחודש, היינו בחתונה של בנם של אותה המשפחה והבאנו מתנה גדולה ויפה. כיצד מעיזים משפחה זו להביא מתנה כה קטנה ועלובה"?!
לאחר שעזבתי את ביתו של חברי הטוב, הרהרתי בדברי אמו. האם יש צדק בדבריה? האם אנו, אכן, מחויבים להביא מתנה לאירוע, פחות או יותר, באותו סכום שקיבלנו מאותו אדם, שאנחנו כעת מוזמנים לשמחתו? האם אנו חייבים לעשות חשבונות כאלו?!
שאלה זו העסיקה אותי זמן רב ולא נחה דעתי עד שמצאתי את התשובה המיוחלת.
פרשת "וארא" עוסקת, בעיקר, במכות שהביא הקב"ה על המצרים. מן המפורסמות הוא, שמשה רבינו נצטווה ע"י הקב"ה שלא לקחת חלק בשלוש המכות הראשונות: מכת הדם, הצפרדעים והשחין. במקום זאת, מצווה הקב"ה את משה לומר לאהרון להוציא לפועל את שלוש המכות הללו.
רש"י במקום, על פי המדרש, מציין את הסיבה העיקרית לכך:
היאור הציל את משה כשהושם בתיבה והעפר הציל את משה בכך, שיכול היה משה לטמון בו את האיש המצרי שהרג. כוונתם של חז"ל היא, שאין זה ראוי שהיאור והעפר ילקו ע"י משה, שהרי תהיה זו כפיות טובה מצדו של משה.
חז"ל מציינים דוגמאות נוספות של הכרת הטוב:
הגמרא במסכת בבא קמא דף צ"ב ע"ב, מביאה משל לכפיות טובה במשפט הבא: בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא", כלומר, בור ששתית ממנו - אל תזרוק בו אבן.
בנוסף, הגמרא במס' עירובין דף ס"ד מציינת, כי חלה חובה על האדם לכבד מזון באופן כללי, ואפילו כאשר הוא הולך בדרך ורואה חתיכת לחם כלשהי, אפילו ישנה או מעופשת, חייב הוא להרימה ולהניחה על גבי מקום גבוה, כדי למנוע ביזיון נוסף של חתיכת הלחם.
מעניין לציין, כי המכנה המשותף לכל הדוגמאות שהובאו לעיל הוא, שכולם הם דברים דוממים. המים ביאור, העפר, הבור והלחם - הכל דומם.
הרב אליהו דסלר זצ"ל, בספרו "מכתב מאליהו", עוסק בעניין הכרת הטוב והוא מלמדנו יסוד חשוב מאוד בעניין זה.
בתחילת דבריו, שואל הרב דסלר שאלה מאוד מהותית! לכאורה, קשה להבין מהו מקומה של מצוות כיבוד אב ואם. והרי ההורים נהנים מעצם ההשקעה הגדולה והאהבה הגדולה שהם מעניקים לילדיהם וא"כ , יכול הילד לשאול: וכי מדוע אכיר להורי טובה על כל מה שהם נותנים לי, הם הרי נהנים מכך?!
תשובתו של הרב דסלר היא, כי כיוון חשיבה זה הינו מאוד מסוכן, שהרי אם אותו ילד ימשיך באותו קו חשיבה, יתכן שגם ישאל את עצמו, מדוע עלי להודות לקב"ה על כל הטוב שהוא מעניק לי בכל רגע?! הרי הוא עושה זאת מרצונו ובאהבה גדולה???
נראה, כי זו הסיבה לכך, שכל הדוגמאות להכרת טובה, שהובאו בתורה ובדברי חז"ל, הינם דווקא דברים דוממים.
הקב"ה בחכמתו הגדולה וכן חז"ל, כהמשך לדרכו של הקב"ה, מבקשים להדגים בפנינו מהי הכרת הטובה ברמה הגבוהה ביותר. כשם שאנו מצווים להכיר טובה לדבר דומם, שאין לו שום כוונה לעשות לנו טוב, ללא חשבון וללא גבול, ק"ו, עלינו להכיר טובה לבני אדם על הטובות שאנו מקבלים מהם.
מידת הכרת הטוב איננה יכולה לכלול חשבונות או גבולות ובדיקת כוונותיהם של האנשים שעושים לנו טובה.
הכרת הטוב כלפי הקב"ה או ההורים, שמעניקים לנו כל טוב, איננה רק חובה הלכתית אלא, בעיקר, חובה מוסרית. חוסר הכרת הטוב, עשיית חשבונות של כמה ולמה, פוגמים בנפשו של האדם, בעולם הרגש שלו ועלולים להביאו, בסופו של דבר, גם בכפירה בקב"ה, חלילה.
נראה לי, שהעובדה שיסוד הכרת הטוב מגיע לידי ביטוי דווקא בפרשיית מכות מצרים, איננה מקרית והיא טומנת בחובה מסר מאוד עמוק. יתכן והמסר, שרוצה הקב"ה להעביר כאן הוא, שגם כאשר ניחתת מכה על האדם, צריך הוא להכיר טובה לקב"ה על כך ולזכור כי באמת הכל לטובה.
זוהי, א"כ, התשובה לרעיון של אמו של חברי הטוב. אין לעשות חשבונות בהכרת הטוב. לפעמים הדבר קשה, אך דברי הרב דסלר זצ"ל, משמשים עבורנו אבן דרך ואידיאל מאוד נעלה.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה