אחת התופעות הבולטות במקרא היא גילוי הלב שבו מתוארות לא רק תכונותיהם הטובות של גיבוריו אלא גם חסרונותיהם. בשונה מהמקובל בקרב חברות דתיות מסוימות, התורה אינה מכסה על כל פשעים, ונמנעת מלצייר את אבות ואמהות האומה ככלילי השלמות. התורה מדגישה את האורות, אך לעולם אינה מכסה על הצללים.

ביטוי עז לגישה זו מצוי בפרשת אחי יוסף. מעבר למעשה מכירת האח תמורת בצע כסף, שבמהלך הדורות ניתנו לו צידוקים שונים, מופיע בראשית הפרשה ביטוי שקשה להולמו: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". וכמו אין הדבר מספיק, ממשיך הכתוב ומלמדנו שלאחר שיוסף מפרט באוזניהם חלום נוסף, תגובת האחים היא הגברת השנאה: "ויוסיפו עוד שנוא אותו".

עיון שיטתי בתנ"ך מלמד שאין בו הרבה שונאים ספציפיים, בני שם. יש הרבה דיבורים על "שנאה" מופשטת, שאינה מיוחסת לאיש מסוים, אך שנאה מכוונת, המיוחסת לאיש פלוני היא מן הדברים הנדירים במקרא (אחד החריגים הבולטים הוא אמנון, שגם שנא את תמר וגם נשנא על ידי אבשלום). על רקע זה בולטת עוד יותר הדגשת התורה ביחס לשנאת האחים ליוסף.

כל שנאה - פגיעתה רעה. אך כשהיא בתוך המשפחה, בין אחים, פגיעתה רעה שבעתיים והיא מועצמת פי כמה. לפי פשוטו של מקרא, עד כדי כך היה הניכור גדול, שלימים, ראו האחים את יוסף רק "מרחוק", ובטרם יקרב אליהם, בלא אומר ודברים, התנכרו אליו להמיתו, הפשיטוהו מבגדיו, והשליכוהו הבורה. השלכה לבור שמבטאת, גם מבחינה טופוגראפית, את ההגעה לשפל המדרגה, שאול תחתיות שלפי מסורת חז"ל קרקעיתה הייתה רצופה "נחשים ועקרבים".

שנאה זו, שלא נכבשה בלב אלא פרצה החוצה כלבה רותחת היוצאת מלועו של הר געש, מעוררת מבוכה מסוימת. רבים מן הפרשנים "התעלמו" ממנה, ונטו להדגיש נקודות אחרות בפרשה.

לעומתם,רש"י, בעקבות חז"ל, מלמד סנגוריה על מעשי האחים. לשיטתם, בכל רע ניתן למצוא גם את הטוב. עם קצת מאמץ, עשויה לעלות אותה "נקודה טובה", כתם לבן זעיר בים השחור הגדול.

אלמלא הכרנו את דרכם, היה ניתן לחשוב שהדברים נאמרו מתוך אירוניה: "ולא יכלו דברו לשלום - מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דיברו אחת בפה ואחת בלב".

גם הרד"ק מבקש למתן מעט את הביטוי הקשה, ומפרש "ולא יכלו דבר עמו בדברי שלום, אלא בדברי מריבה", לאמור: למרות השנאה, עדיין נשמר קשר הדיבור בין האחים. אמנם, היו אלה דברי מריבה, אך לפחות המשיכו לדבר איש עם רעהו.

לעומתו, האבן עזרא סבור שהנתק היה חמור פי כמה. באמצעות מילית קטנה, הוא הופך את הנתק למוחלט: "ולא יכלו דברו לשלום - אפילו לשלום". לאמור: לא רק עניינים שבמחלוקת לא יכלו אחי יוסף לדבר עמו, אלא אפילו על "דברי שלום", נושאים שהסכימו עליהם, לא היו מסוגלים לדבר עמו. נתק מוחלט, כורת.

מקור השנאה הוא באפליה שהופלה יוסף לטובה בידי אביו, ומכאן גם למדנו מה רב כוחה של הפליה. כפי שאמר בית המשפט העליון באחד מפסקי דינו: "הפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני -אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת הפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מִרקם היחסים בן אדם לרעהו. אנו נתקלים בתופעת ההפליה יום-יום: במקום העבודה, בבית המשותף, בעמידה בתור, ביחסם של בעלי שררה לאזרח ולתושב. כך בהפליה אישית, כך בהפליה חברתית, כך בהפליה אתנית, כך בכל הפליה והפליה. הפליה תפרק משפחה. בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה. אין פלא בדבר אפוא שבכל אתר ובכל דור עשו ועושים בני החברה הנאורים להעלמתה ולמיגורה של ההפליה. והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך. עיקר הוא, כמובן, יחסי האנוש בחיי היום-יום. וגם אם לא נדקדק בקיום המצווה ואהבת לרעך כמוך, נתבע ונתבע קיום הצו דעלך סני לחברך לא תעביד: כל ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

לצד הסנגוריה על אבות האומה, לא היססו חז"ל למתוח ביקורת, לעתים גלויה לעתים סמויה ומרומזת, על מעשיהם. "אמר רבא בר מחסיא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר דק ונקי] שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ע"ב). השנאה, מלמדנו רב, אינה מתמקדת בנקודת זמן בודדת, באירוע אחד. תוצאותיה הרעות והרות האסון עשויות להשפיע על מהלך ההיסטוריה. "בגלל מסמר קטן", אפליה זעירה, "נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים". גם אם היה בירידה זו הגשמת החזון שבברית בין הבתרים, המניע לה הייתה אותה אפליה פסולה.

הפליה, כידוע לכל, אינה שם פרטי. היא שם של משפחה גדולה, מרובת ענפים ושורשים. אפליה בין המינים, אפליה בשדה החינוך והחברה, אפליה בעבודה, אפליה על רקע דת, לאום, מצב כלכלי. פרשת יוסף, והשנאה שכרוכה בעקביה, ניצבים לעינינו כדגל תמיד, הקורא לנו לעשות למיגורה, ולהרבות תחתיה אהבה ואחווה, שלום ורעות.