| באדיבות |
כשאנו קוראים להפחתת השימוש לרעה והניצול הגס של אוצרות האדמה, ליחס של כבוד ולהגנה על האוויר, הקרקע והמים, לשימור המינים בעולם הצומח והחי, הרינו זקוקים ללשון תיאולוגית שתשמש בסיס לאותו שינוי ביחסו של האדם. התקופה שבה אנו חיים ממש זועקת ללשון של אמונה, המדברת על האחדות שמונחת ביסוד כל המציאות, שמתגלה בשונות ובריבוי של החיים, ולא לכזו המדברת על מלחמת הכל בכל. אותה אחדות תלויה במושג הבריאה, בהרגשה שכל ההוויה נובעת ממקור
אחד. (עמ 50)
בדיונים שנתקיימו בזמננו, בעיקר בקרב אנשי החברה האקולוגית , ניסו לדבר בשם השקפת עולם ביוצנטרית (=הטבע במרכז) , בניגוד להשקפה הגיאוצנטרית (=האל במרכז) והאנתרופוצנטרית(=האדם במרכז) . טענו ששתי השקפות אלו הביאו את האדם להזנחת חובתו לנקוט פעולה אחראית לשמירת חיים כשלמות אחת.
התפישה האנתרופוצנטרית הביאה לתקפנות של האדם, לדעה שרק מה שנוצר בידי אדם ראוי לתשומת לב רצינית, ואילו התפישה הגיאוצנטרית הריהי כולה התנגדות לעולם הארצי, שאינו רואה בו נושא הראוי לדאגה אמיתית ודחופה. בקורת זו על שני פניה היא פשטנית למדי, שמשתמשת בדחליל של גרסאות מצומצמות מאוד של אותן השקפות דתיות.
העובדות לאמיתן הן, שהתפישה התיאוצנטרית, על כל פנים כפי ביטויה ביהדות, הביאה גם להרגשת חיוב גדול לפעול באופן אחראי. ההשקפה האנתרופוצנטרית, הרואה את האדם כ"נזר הבריאה", מביאה לאמונה בדבר היות האדם בבחינת אפוטרופוס ושומר לעולמו של הקדוש ברוך הוא. שתי תפישות אלו עשויות לחבור יחד, כדי ליצור יחס אנושי אחראי יותר. במקום שנשלול ונילחם בחלקים אלו של מורשתנו האנושית, עלינו להשתדל לעשות בהם שימוש, שירבו ולא ימעיטו את רגש האחריות הקולקטיבית. (עמ 60)
מתוך: "בקשו פני קראו בשמי" / אברהם יצחק גרין