לכאורה זו שאלה מיותרת מכיוון שיוסף ידע שאביו חי. בפרשת מקץ, בפגישתם הראשונה, האחים שהואשמו בריגול, סיפרו ליוסף על משפחתם, כחלק מטיעוניהם כנגד ההאשמה: "ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (שם מב,יג) . בפגישתם השניה, כשאחיו בנימין הצטרף למשלחת, הוא שוב שאל:"השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי", והאחים ענו לו: "שלום לעבדך לאבינו עודנו חי" (שם מג ,כז-כח). כאשר יהודה ניגש אל יוסף לדון בשחרורו של בנימין, הוא הזכיר את העובדה שאביו חי, לאורך כל הדיון :"יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן", וכן "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי" (שם מד, כ-לד). מדוע אם כן הוא שאל שוב :"העוד אבי חי"? ניתן להוסיף ולשאול: מדוע לא הודיע יוסף לאביו על כל הקורות אותו, מאז שעזב את חברון, על פי בקשת יעקב, לפקוד את שלום אחיו? האם הוא לא התגעגע לאביו? בתור המשנה למלך מצרים, יוסף יכול היה להרשות לעצמו לעלות לארץ כנען לביקור משפחתי. מדוע הוא לא עשה זאת? למה ביקש לנתק את בנימין מיעקב, ובכך לגרום צער לאביו כפי שביטא זאת יהודה :"ונפשו קשורה בנפשו" ?
המפרשים מסבירים זאת כך: יוסף רצה שחלומותיו (או נבואותיו לפי תפיסתו) יתגשמו. בשלב הראשון אחיו ישתחוו לפניו, ובכך יתגשם חלומו הראשון : "והנה קמה עלומתי וגם נצבה והנה תסבנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (שם לז,ז). בשלב השני אביו ואמו ואחד עשר אחיו ישתחוו לפניו, ובכך יתגשם החלום השני :"והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי"
(שם לז, ט). הוא ציפה להתגשמות שני החלומות. יוסף הניח שעקב הרעב בארץ כנען, משפחת יעקב יצטרך לבוא למצרים לשבור אוכל, ואז יתגשמו חלומותיו. מעודד מהמפגש הראשון, כאשר אחיו השתחוו לפניו, הוא הבין שהנה חלומותיו קורמים עור וגידים: "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (שם מב,ו). התגשמות החלום היה חסר, עקב היעדרות בנימין. לכן הוא יזם את הבאת בנימין, מבלי להתחשב בצער שזה יגרום לאביו.
במפגש השני כל האחים השתחוו לפניו:"ויבא יוסף הביתה ויביאו לו את המנחה אשר בידם הביתה וישתחוו לו ארצה". (שם מג,כו). לאחר התגשמות חלומו הראשון במלואו, הוא ציפה להתגשמות חלומו השני, ולכן הוא לא התוודע בפני אחיו בשלב הזה.
במוסכמות החברתיות של היום קשה להבין זאת. הלוא בחלומות הללו לא היה כל מסר חברתי, מעבר לרצונו של נער מתבגר בן שבע עשרה להתבלט ולהרגיז את אחיו. האם בגיל שלושים ומעלה, רגשות ההתנשאות והנקם פיעמו עדיין בתוכו, עד כדי כך שהוא היה מוכן לוותר על קירבת אביו, ובלבד שחלומותיו יתגשמו ואחיו ישתחוו לפניו?! ומה היה קורה, לו האחים היו שולחים את עבדיהם לשבור אוכל, או לחילופין, הם היו קונים אוכל מסוחרים שבאו ממצרים לארץ כנען, ואז כל תוכניותיו היו יורדות לטמיון ?
ניתן לפרש זאת כך: יוסף כעס על יעקב אביו, על כך שהוא שלח אותו לראות את שלום אחיו בשכם, בידעו שאחיו שונאים אותו שנאה עזה. לאור ההתרחשויות והסבל הרב שהיו מנת חלקו, מאז יצא לדרוש בשלום אחיו, נקל להבין את רגשות הזעם שפיעמו בקרבו כלפי אביו. זאת אולי הסיבה לכך, שיוסף לא רצה לפגוש את יעקב אביו תקופה ארוכה כל כך.
אל שאלתו: "העוד אבי חי", נוכל להתייחס באותו ההקשר של כעס על אביו כך: יוסף שאל בצורה סרקסטית: האם אבי מסוגל עוד לחיות לאחר הסבל שהביא עלי, עקב בקשתו לראות את שלום אחי, כאשר הוא היה מודע להשלכות הרות האסון משליחות זאת. בשני המקרים ,הן בפרשת מקץ והן בפרשתנו, ניתן לפרש את שאלתו של יוסף :"העוד אבי חי", לא כשאלה אינפורמטיבית עם סימן שאלה( ? ), אלא כשאלה מתריסה עם סימן קריאה( ! ).
בכל מקרה רק החלום הראשון התגשם, כי רק אחיו השתחוו לפניו. במפגש בינו לבין אביו לא כתוב שיעקב השתחווה לפני יוסף. האם חל שיבוש בתוכניות יוסף, עקב המפגש טעון הרגשות עם אחיו, והעדר יכולתו להתאפק אל מול עוצמת ההתרגשות למראה בנימין אחיו ? את זאת אין לדעת.
המפגש בין יוסף ליעקב היה מרגש: "וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (שם מו,כט). הייתה כאן התפייסות בינו לבין עצמו, שהביאה לשינוי ביחס בינו לבין לאביו. לא עוד כעס ותסכול, אלא חזרה לאהבה הגדולה ששררה ביניהם טרם יציאתו לשליחות הגורלית. ההתרסה שמאחורי השאלה: "העוד אבי חי", פינתה את מקומה לסידור חיי רווחה לאביו ואחיו: "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ. ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (שם מז, יא-יב). אביו עוד חי במצרים שבע עשרה שנים, כשכל משפחתו מאוחדת ומלוכדת בהרמוניה מלאה.