צעקות ה"שאבעס" מצד אחד, מול קבוצות של צעירים משולהבים העומדים מנגד וקוראים "די לאלימות החרדית", אינן מובילות אותנו לשום מקום. נהפוך הוא, ככל שההפגנות נמשכות, ככל שהצדדים מקצינים את העמדות, רבים רבים מצטרפים אל המפסידה הגדולה מכל המהומה - ירושלים.
השבת חשובה עד למאוד בעיני ואני רואה בה ערך עליון אך יחד עם זאת לענ"ד, ההפגנות, תהיה סיבתן אשר תהיה, מבצרות כל צד בעמדתו ובסופו של דבר פוגעות בירושלים. מבלי להיכנס למי צודק ומי טועה, אני מתנגד להפגנות הללו משני הצדדים. ההפגנות הללו מבריחות מירושלים חלק מתושביה היהודים, מבריחות תיירים, תעשיינים, בעלי הון ואת החפצים בהשקעה בירושלים.
אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לנסות למצוא דרך להידברות ולא רק לצעוק ממחנה אחד העומד בצד זה של הרחוב על מחנה אחר העומד בצידו השני. לעיתים עלינו לבלוע את הרוק ולוותר במעט למען הצד השני.
כירושלמי ותיק, בן לציונות הדתית אשר גדל בשכונה חילונית מובהקת, הכרתי ירושלים אחרת, סובלנית יותר. יודע אני שגם כיום מתנהלים החיים ברוב רובה של העיר בשלווה וללא מתחים.
אין ספק שתמיד יהיו קיצוניים מהקצוות שינסו לחבל בסטטוס קוו ולהביע את עמדתם בצורה פרובוקטיבית.
אבל אנו, תושבי העיר הזאת, הרוב השפוי, צריכים לדאוג שהקיצונים מכל הצדדים יהיו מיעוט שבמיעוט. גם אם הללו מבצעים מעשים מכעיסים, זורים שנאה ושופכים תבערה, עלינו לזכור את המטרה המשותפת לכולם - לשמור על שלמות ירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל והעם היהודי. לחזק את העיר ולהמשיך להתפתח במגוון רחב של תחומים וכמובן להביא לכל תושבי העיר - שלווה.
אם המחיר לכך הוא ויתור קטן למען הצד האחר, אזי אני בהחלט מוכן לוותר.