אמר פעם מישהו: אם תיקח את כל סיפורי ושירי האהבה העוצמתיים ביותר, ותניח אותם על כף אחת של המאזניים, ועל הכף השנייה תשים את הפסוק: "ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", הריהו מכריע את הכף! במילים הקצרות הללו מקופלת אהבה אדירה בסדר גודל שאנחנו לא מכירים.
רק דבר קטן אחד מפריע לנו. זה פשוט לא יכול להיות!
הרי כל אחד מכיר את זה מעצמו - כשאתה נפגש עם משהו טוב ורוצה שרק יימשך עוד ועוד - הזמן טס. ואילו כשמצפים למשהו נכסף שיגיע - הזמן עובר לאט לאט... זהו חוק בסיסי בנפש האדם. איך ייתכן שאצל יעקב זה עובד בדיוק הפוך, ושבע שנות הציפייה לאהובת ליבו נדמות בעיניו לימים אחדים?!
רש"י ניסה לענות על השאלה, הספורנו הוסיף תשובה משלו, וננסה להציע כאן דרך שלישית.
אנו מתהלכים בעולם הזה כשהראש שלנו מלא בחלומות ושאיפות. למעשה, רוב החיים אנחנו עסוקים רק בלנסות להגשים אותם. הבעיה הקטנה היא שזה אף פעם לא נגמר. ברגע שסיימנו להעפיל לפיסגה אחת, מיד אנחנו מתחילים לחתור לעבר הרכס הבא, הגבוה יותר. למעשה רוב חיינו אנחנו נמצאים בדרך.
והדרך אינה פשוטה. היא רצופה בקשיים, במכשולים, במתחים ולחצים. היא מונעת מאיתנו לעשות הרבה דברים אחרים שאנחנו רוצים, פוגעת בשלווה, בעבודת ה שלנו ואפילו בבריאות.
וכל הזמן אנחנו מנסים להרגיע את עצמינו. "רק אעבור את השלב הבא ואז הכול יסתיים, רק אעבור את הטסט / אסיים את הלימודים / אגמור את התואר או את הבחינות של הלישכה / אשיג עבודה / אמצא חתן / יהיה לי ילד...והכול יהיה בסדר". ומה בינתיים?
עד שזה יקרה אנחנו חורקים שיניים, וממשיכים לסחוב מיובשים ומתוסכלים. מחכים בכיליון עיניים ששבע השנים הרעות יעברו ונגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה.
ולפעמים הדרך מתארכת, ואני נכשל בטסט התשיעי, חוזרת מרוּקנת מעוד דייט מיותר, מקבל את התשובה הלַאקונית: לא נמצאה עבורך עבודה אצלנו, אנו מאחלים לך הצלחה במקומות אחרים, או מגלה שגם הטיפול הזה נכשל וקול בכי התינוק (שלי!) נראה רחוק מתמיד... איך אנחנו מרגישים ומתפקדים באותם שלבי ביניים ארוכים שמזמנים לנו החיים? האם אנחנו מצליחים למצוא בהם טעם ולגלות בהם את הערך, או שאנחנו רואים בהם רק כורח מעצבן שהלוואי שייגמר ונגיע את התכלית? כשזו הגישה שבע שנים נדמות לפחות כמו נצח.
כדי להבין את האלטרנטיבה נחזור לדוגמא האחרונה.
הריון. 9 חודשים, 40 שבועות, 266 ימים. דרך ארוכה ומייגעת עד שנשמה חדשה יוצאת לאוויר העולם. אבל כל רגע הוא כל-כך חשוב, כל יום משמעותי. הזמן הזה לא עובר סתם. בינתיים התינוק גדל, מתפתח ובונה את עצמו. תינוק שנולד בטרם עת עלול להיוולד פגוע. הריון קצר הוא אסון.
אנחנו אנשים מאמינים. אנו יודעים שלעולם הזה יש מנהל שמשגיח ומכוון. ההשלכה של התפיסה הזו היא שכל עוד אנחנו מצידנו לא מתנהגים בצורה לא אחראית ומחבלים במו ידינו באפשרות שדברים יקרו, עלינו לדעת ש"לכל זמן ועת". כל דבר צריך לקרות בעיתו ובזמנו כשיבשילו התהליכים שאמורים להביא אותו לאוויר העולם. אי אפשר לדלג על אף רגע.
כשמסתכלים על שלבי הביניים במבט כזה מבינים שכנראה זהו תהליך שחייבים לעבור. שמשהו נבנה בינתיים בתוכי, ההתמודדות עצמה מפיקה ממני דברים חדשים ושדווקא הקושי והסבל עשוי להנביע מהנפש מנגינות נפלאות, פתאום מאיר על הדרך אור חדש. מפסיקים ללטוש עיניים עצובות ליום שאחרי, ומתחילים להתחבר אל ההווה, לומדים להפיק מכל רגע ממנו את המקסימום, ואפילו...ליהנות.
האם עכשיו אנחנו יכולים לנסות לשער איך בשביל יעקב שבע שנים ארוכות היו "כימים אחדים"?
ויותר מעניין מזה - האם גם אנחנו יכולים?