פרשתנו היא הפרשה אשר בה מתהווה היסוד והשורש של ישראל כעם, היינו הולדת השבטים, רובם ככולם. רק בנימין ייוולד "בשבוע הבא", על גבול ארץ ישראל. יש בכך עניין חשוב, והוא שהתהוות זו התרחשה דווקא בחוץ לארץ, הווה אומר - בגלות. דבר זה קשור לכך שעל אף שיעקב יצליח להתגבר על כל הקשיים המרובים ויזכה להיקרא בשם ישראל, שמו יעקב לא נעקר ממקומו. התורה מעידה על כך ששם יעקב שייך למימד החיצוני שלו ובתור שכזה לחוץ לארץ בעוד השם ישראל מיוחד הוא לבחינת גוי אחד בארץ.
עם ישראל יחיה רוב הזמן בגלות. אחד הסודות של המשך קיומו למרות הגלות הוא שעצם התהוותו היה בגלות. יש אמנם סכנה גדולה בעניין. הגלותיות, הנטייה הגלותית, קשורה בנו ומושכת אותנו הן מבחינה שלילית - היא הקוסמופוליטיות הגורמת לאדם לחשוב את עצמו כ"אזרח העולם", בלי מקום משלו, בלי שורשים, כזיקית המתאימה את עצמה לסביבה ומדמה עצמה שהיא חלק מהנוף; והן מבחינה חיובית, דוגמת יוסף הצדיק אשר יבקש להביא אורן של ישראל אל הגויים, להיות כוכבים בלילה, המאירים את חשכת הגלות ומבשרים את אור המחר. כי הגלות שייכת בעיקר לגויים, אשר מאז מגדל בבל מפוזרים הם על פני האדמה. וכשישראל יוצאים לגלות הכוונה היא שהם מצטרפים כביכול לגלותם של הגויים.
המגמה הזאת מופיעה כבר בתחילת פרשתנו. בסוף הפרשה הקודמת כתוב פעמיים שיעקב הלך "פדנה ארם". התורה משתמשת בביטוי זה בקשר לשליחותו של יעקב לשאת אשה מבית בתואל הארמי, מבנות לבן אחי אמו: "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו:" וכך בהמשך, בתיאור של העניין מנקודת ראותו של עשו, על כך שיעקב שמע אל אביו ואל אמו "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם".
רבקה מצידה אמרה ליעקב "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:". זהו הביטוי שמופיע בתחילת פרשתנו: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:". זאת אומרת שמבין שתי המשימות, אחת לברוח כדי להינצל מן הסכנה ואחת לשאת אישה הבחינה הגוברת נראית כראשונה, על אף שאין השנייה חסרה לגמרי.
הפסוק הראשון של ההפטרה מציע כביכול פשרה בין שתי המגמות. "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:".
בפסוק זה, גם חרן וגם פדן ארם נעלמים ומוחלפים בביטוי חדש: "שדה ארם"; ובאופן "אנאכרוני" מופיע השם "ישראל" כביכול טרם זמנו, שהרי יעקב יקבל אותו רק בשובו לארץ בפרשת וישלח, ולזהות "ישראל" זו מקשר הנביא את המגמה להקים את אותו הזרע אשר עליו דיבר יצחק בברכו את יעקב: "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:".
(בדרך אגב, נציין שוב שהארץ אינה "מובטחת" לעתיד. היא כבר נתונה לאברהם. אין אם כן חשש לרשת אותה, בעוד שאילו הייתה רק "מובטחת" היה מקום לאותו עיוות רעיוני שמונע מאנשים מסוימים להעיז לרשת את הארץ כי אז כבר לא תהיה "מובטחת" ועל אף שזה אולי נשמע כבדיחה, הרי זה עניין רציני וחמור ביותר).
בחזרה לענייננו, הרי שיעקב אבינו הינו כולו שרוי במתח גבוה זה בין שני המימדים של זהותו: יעקב - ישראל, חוץ לארץ - ארץ ישראל, חרן - פדן ארם. אם נעיין היטב בכל פרשת חייו של יעקב אבינו, הרי מתגלה לעיננו שבעוד שעדיפותו הפרטית אישית היא להיות "איש תם יושב אוהלים" הוא נאלץ לצאת החוצה ולהתמודד עם המציאות בבחינת "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". יש להזכיר שמשנה זו היא מהמשך דברי רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא בתחילת הפרק השני שבפרקי אבות המתחילים ב"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", הנראים כשייכים באופן מיוחד ליעקב שהרי הוא האיש אשר לקח על עצמו לחיות בבחינת "הקֹל קול יעקב והידיים ידי עשו", שיוליד בנים אשר יקיימו את בחינת הקול - שמע ד קול יהודה, בצאת ישראל ממצרים ... היתה יהודה לקדשו, ואת בחינת ידי עשו - יוסף הוא המשביר, הוא נושא ונותן באמונה, וכששתי הבחינות הן מתאחדות או אז מופיעה הזהות אשר עבורה נברא העולם - בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו.