השיא של יום כיפור מגיע עם ערוב היום, כאשר יום הסליחה והכפרה עומד לפני סגירה, כאשר דינו של כל אדם ואדם ודינו של העם כולו עומד על כפות המאזניים. ש"י עגנון מנסה לעמוד על החמקמקות, על ההוד הנורא של השעה הזו:
"השמים עמדו בדממתם וקול לא קול נשמע מן הרקיע. זה קול כפות כפות המאזנים ששוקלין בהם מצוות ועבירות. כנגדו עלה קול תפילתן של ישראל מבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבעיר"
לאחר תפילת מנחה פונה הציבור להתפלל את תפילת הנעילה שבנויה מתפילת לחש ולאחריה חזרה של שליח ציבור שעשירה בפיוטים, סליחות ותפילות נוספות. תפילת נעילה היא תפילה עודפת- יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה בו מתפללים חמש תפילות במקום ארבע והיא נועדה לבטא את מסירותנו ונכונתנו כלפי שמיא.
הרעיון הבסיסי של תפילה דווקא בעת זו כלול בתפילה עצמה:
"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה- נבואה שעריך. אנא א-ל נא, שא נא, סלח נא, מחל נא, חמול נא, רחם נא, כפר נא, כבוש חטא ועוון"
לאחר חזרת שליח הציבור נאמר בפעם האחרונה לשנה הפיוט "אבינו מלכנו" אותו מסיימים בקריאה עזה כלפי שמיים: "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". מכאן מגיע השיא- הקהל קורא בקול "שמע ישראל" ולאחר מכן בפעם האחרונה ביום הכיפורים אומרים בקול את מה שנוהגים להגיד בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ולאחר מכן "ה' הוא האלוקים".
הקדיש שנאמר לאחר מכן הוא בסימן ירידת מתח, חזרה לשיגרה ובסופו תוקעים בשופר ומייחלים לעתיד טוב יותר- "לשנה הבאה בירושלים הבנוייה". מדובר ברגע מרגש ומדהים בעצמתו כאשר בית-הכנסת מתאחד בשמחה משותפת, עברנו את היום הקשה- תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.