אני חוזרת אל הספר. "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך."
אלול. ועוד מעט תכלה שנה. העיניים משוטטות על הדף ושוב אני נדרשת לאמירה : ביערתי הקודש מן הבית. וגם נתתיו לכל הנזקק.....לא עברתי, לא שכחתי.... שמעתי בקול ה.
עשיתי ככל אשר ציוויתני.
אני קוראת שוב כלא מאמינה. מחפשת את הטון בו נכתבו הדברים. ולא מוצאת אלא אמירה שנקודה בסופה. "עשיתי ככל אשר ציוויתני." ושוב אני מוצאת את עצמי מקנאה באיש אשר יכול לומר את האמירה הזו מול האל. ואני? אני מכינה לי בסוף כל שנה סימן שאלה קטן בסופה של אמירה. עשיתי ככל אשר ציוויתני? לא עברתי? לא שכחתי? האם השארתי די לגר, לזר אשר בתוכי? האם נתתי ליתום ולאלמנה? לזה אשר נגדע מקור פרנסתו? לזה אשר לא שלמה משפחתו? האם נהגתי כשורה באישה גרושה וילדיה? ברווקה המבוגרת שלא זכתה לאיש בחייה? באשת איש שלא זכתה להיפקד?
ומה על הסובבים אותי? האם דאגתי למשפחתי הקרובה? האם כיבדתי את הוריי כראוי? האם חלילה פגעתי בכבוד האיש שלי? חבריי? תלמידיי? במי לא נזהרתי השנה? למי השארתי כתם, עלבון או סתם חוסר הבנה?
וכמו איוב המקריב קורבנות של "אולי חטאו בניי" אני נותנת לספקות ולהרהורי ה"שמא" לכרסם בתוכי. חשבון נפש.
ואני יודעת שכמו אצל איוב, הספקות יביאו עימם רק קללות. אני הופכת את הדף ומגלה את קריאות ה"ארור" ואחריהן את הקללות הנאמרות בלחש.
ואני חוזרת אל האמירות. מנסה למצוא את הגבולות שבין הנבירה המתמדת של סימני השאלה. לבין היכולת המופלאה להתייצב ולומר בקול ברור : עשיתי ככל אשר ציוויתני.
ואני יודעת שאחרי כל סימני השאלה של אלול אני עוד אגיע לראש השנה עם סימן קריאה. או סימן עניה. או לפחות סימן של אמירה. כי כך צוויתי. כי רק מתוך אמירה נגלה כבוד ה בעולם. את ה האמרת היום להיות לך לא-הים. ורק אחרי אותה אמירה בה הוא יהיה לי לאל ואני אהיה לו לעם, אוכל להרים את המבט מעם הספר. להתבונן בעולם הזה שכולו מלא אמירות; ואז להרים את המבט בלא פחד ובלא ספקות ולומר למי שאמר והיה והעולם:
השקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברך.
"עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים"
(עד סוף הקיץ / אהוד מנור).