"איזה יופי" קראתי. "צריך לחגוג." הוצאתי מהארון את חפיסת השוקולד היקרה.
"שוקולד?" שאל אביאסף. "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו?"
"רק שתי קוביות." עניתי. "תלמוד תורה יפה עיניים זה באמת מקום טוב. מוסד חינוכי מדרגה ראשונה. הבן של משפחת כהן מקומה ראשונה לומד שם וכל פעם שאני רואה אותו חוזר מהלימודים הוא נראה ממש שמח ובשבת אחרי צהריים הוא אוסף את כל הילדים הקטנים ומשנן איתם תהילים. כשהחמאתי פעם לאמא שלו על החינוך שלהם היא אמרה שהדבר הכי טוב שהם עשו איתו זה לשלוח אותו ל"יפה עיניים".
אתה תשתלב שם טוב."
אביאסף הוא איש חינוך בכל אבריו אלא שמאז שעברנו לכאן הוא לא הצליח למצוא עבודה קבועה. כל פעם שהזמינו אותו לתת שיעור זה היה בהתנדבות. "אנחנו קהילה חדשה." הם היו מתרצים בדרך כלל. "אין לנו כל כך הרבה כסף."
"גם לנו אין כל כך הרבה כסף." חשבתי בליבי. אבל אביאסף רץ ללמד בכל מקום שהיה יכול. "זה חשוב" הוא היה אומר לי. "וחוץ מזה, אולי אחרי שמספיק אנשים יכירו אותי אני אוכל למצוא משהו יותר קבוע."
כשאביאסף גמר את שיעור ה התחתנו. אני כמעט סיימתי את התואר. אחר כך באו הילדים. שלושה בינתיים. הגדול בן ארבע והקטן בן חודשיים. בשנה שעברה היו "קיצוצים" בבית הספר שלימדתי בו. ביום שקיבלתי את מכתב הפיטורין גיליתי שאני בהריון. השמחה על הילד החדש נמהלה בחשש. "ממה נחיה?"
"אל תדאגי." אמר אביאסף. "אני אמצא עבודה בקרוב. אני בטוח."
אבל ה"בקרוב" התארך והתארך והחסכונות הלא גדולים שלנו התחילו לאזול. קימצנו בהוצאות. קנינו רק מוצרי יסוד. בלי מותרות. השוקולד? אביאסף קנה לי אותו ביום שבאתי עם הקטן הביתה.
"אל תחשבי על הכסף" הוא אמר. "זה אירוע מיוחד ומגיע לך משהו מיוחד." שמתי את השוקולד בארון. "תודה." אמרתי "אבל עדיף שנשמור אותו לשעת חרום. מי יודע עד מתי המצב הזה ימשך."
ואז לפני שלושה שבועות הוא מצא את העבודה הזו. הייתי מאושרת. בראשי רצו רשימת מצרכים עליהם ויתרנו בזמן האחרון. הגדול ביקש מעדן חלב וסירבתי לקנות לו. אפשר לקנות פירות יפים ולא רק את אלו שנשארים ביום שישי בצהריים. וחיתולים. החיתולים כל כך יקרים.
בישיבת התקציב שוב נתגלה גרעון. "את הספקים אפשר לדחות בחודש" אמר שמריהו תלינסקי מנהל תלמוד התורה יפה עיניים. "כבר דחינו אותם בחודש שעבר" ענה מנהל הכספים. "השוטף תשעים שלנו הוא כבר שוטף מאה שמונים."
שמריהו חכך בדעתו ואמר: "טוב, אז נדחה את המשכורות."
מנהל הכספים הביט בשמריהו ואמר: "זה לא נראה לי בסדר. דחינו משכורות בתחילת השנה. ולפני חודשיים. זו כבר הפעם השלישית."
"זה בסדר". אמר שמריהו. "אני אדבר עם המורים. הם יבינו. אחרי הכל, אנחנו עושים כאן עבודת קודש. אנחנו מרביצים תורה בעתיד של עם ישראל. מדובר באנשים ערכיים. כסף זה לא הדבר הראשון בסדר הקדימויות שלהם. מדובר בחינוך. הנושא הזה הוא בנפשנו."
שמריהו המשיך בנאום חוצב להבות על חשיבותו של החינוך הדתי ועל עתידו של עם ישראל.
מנהל הכספים כבר הפסיק להקשיב. הוא הציץ בשעונו ואז הביט שוב בשמריהו.
שמריהו הפסיק את שטף נאומו והפטיר: "וחוץ מזה אנחנו לא היחידים. יש הרבה מוסדות חינוכיים שעושים את זה."
זה לא שהשתוללתי בקניה השבועית ב"מחסני זיל הזול", אבל כשהגעתי לקופה הסכום היה כפול מהסכום הרגיל.
"לחלק לשני תשלומים?" שאלה המוכרת.
"כן." עניתי.
מחר תיכנס המשכורת של אביאסף. מחר נוכל לחזור לחיות בכבוד.
"ויש כמוני מליונים / מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים / בכל מיני צורות
יש כמוני מליונים / אנשים בני תמותה
בלי כסף,לא שווים פרוטה."
(מליונים / אתי אנקרי)