לכתוב טור פתיחה זה כמו להסתער ראשון. להישאר חשוף לגמרי, פגיע, להשתדל להיות אמיץ ולא לבדוק מי רץ אחריי. אבל גם לחשוב כל הזמן אם כולם רואים אותי, ומה הם חושבים עלי, והאם הם ימשיכו לרוץ אחריי.
לכתוב טור פתיחה זה להיות עסוק בלדאוג שתמשיכו לקרוא אותי גם בשבוע הבא. לכתוב משהו שיהיה מספיק מצחיק, מעניין, מסקרן, מגוון וקורץ. לכתוב טור פתיחה זה קשה.
אז במקום לכתוב טור פתיחה אכתוב סיפור אישי אמיתי.
השבוע מתחתן אחי הצעיר. בשבוע שעבר ערכנו שיחת היערכות לחתונה: איזה שיר בדיוק יושר בכל דקה, מי ייתן יד למי במעגל הפנימי, ומי יחליף בברכה השישית את הרב פלוני במידה והוא יאחר.
אחרי הפרטים הבאמת חשובים הללו, עברנו לתכנן דקה בדקה את סדר יומנו (אני אמור ללוות אותו לאורך כל היום): מתפילת הוותיקין לנסיעה לירושלים, ומתפילת המנחה אל חדר ההלבשה.
בסוף כל התכנונים הוא שאל אותי אם יש פינות שעוד לא תפרנו. עניתי לו שנראה לי שהכול נראה לי מוכן, מסודר וערוך. ועכשיו, אמרתי לו, אעוץ לך עצה מהאח הגדול.
יום החתונה הוא אכן יום חשוב. לכן כדאי ומומלץ לתכנן אותו היטב, לדעת מה רוצים לעשות בכל רגע, ולהשתדל לנצל כל דקה. באופן כללי, כל תקופת ההכנות לחתונה היא תקופה של אינסוף סידורים הטורדים את מנוחתו של כל אדם שפוי. אבל רגע לפני החתונה חייבים לעשות Pause, הפסקה קטנה מהמירוץ, לפשוט את בגדי הבמאי והמפיק וללבוש את בגדי השחקן.
כל כך הרבה פעמים אנחנו מבזבזים את הרגעים החשובים בחיים שלנו ובמקום לחוות אותם אנחנו מצלמים אותם, מנהלים אותם, מפיקים אותם או סתם מביטים עליהם מלמעלה. אנחנו כל כך רוצים לדאוג שהרגע יהיה כל-כך חוויתי, מרגש ומדהים כדי שנזכור אותו כל חיינו, עד שאנחנו פשוט שוכחים להיות שם.
ובמחשבה שנייה, לכתוב טור פתיחה זה קצת כמו חתונה. אפשר לתכנן מה לכתוב, אפשר להשתדל להיראות יפה, להשתדל שכל האורחים יגיעו וגם יישארו, אבל בשלב כלשהו צריך להפסיק לתכנן ולהתחיל לכתוב.
אז מה שבאמת בא לי לכתוב זה שאני לא באמת יודע מה אני עומד לכתוב כאן בשבועות הקרובים. אני מניח שאכתוב קצת על עצמי וקצת על משפחתי, קצת על העבודה וקצת תובנות אקטואליות, קצת ממה שאני באמת מרגיש צורך לומר וקצת ממה שאני חושב שאתם רוצים לקרוא, קצת בשביל לעצבן וקצת בשביל למצוא חן.
אני לא מתיימר להיות מצחיק כמו אורי אורבך או בהיר כמו הרב לאו, אני לא מעוניין להפוך לדובר של ציבור מסויים או לפרשן לענייני... אני בסך הכל מבקש להעלות מעט מהמחשבות שלי, איך שאני, על הכתב.
אני מקווה שאצליח להבהיר ולתאר בפשטות את מה שברצוני להביע, אני מקווה שאדע לשים את הגבול בין מה שחושבים למה שכותבים, ואני מקווה שלא אביך ולא אפגע באף אחד.
ואני גם מקווה ומתפלל שכל הטוקבקיסטים יתנו לי, לכל הפחות, 100 פינות של חסד...
יהיו לרצון אמרי פי.