רפור-מה?

היום צפויות להתקיים ההצבעות המכריעות על הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. הרפורמה, אם תעבור, צפויה להביא לאישור העברתם של מאות אלפי דונמים של קרקע המוגדרת כ"אדמת מדינה" לרשותם של קונים פרטיים. החלטה כזו הינה רבת משמעות. למעשה, היא תביא להפרטת 800 אלף דונם מקרקעות המדינה בטווח המיידי, ובטווח הארוך תאפשר למדינה למכור בעתיד את קרקעותיה שיופשרו, לגורמים פרטיים. ההצבעה על החוק מעוררת סערה וקרב פוליטי קשה בכנסת, אבל האמת קשה לומר שהרפורמה מעוררת עניין עמוק מאד בקרב הציבור הרחב. זו, לעניות דעתי, הבעיה המרכזית בפרשת "חוק הפרטת הקרקעות".

רוב הציבור הישראלי לא יודע ממש מהי מהות הרפורמה וכיצד היא תשפיע על חייו, למרות שהעברת קרקעות המדינה לידיים פרטיות תשפיע בצורה כזו או אחרת כמעט על כל אזרח בטווח קצר או ארוך, וצפויה להשפיע מאד על מחירי האדמות (וכתוצאה מכך גם על מחירי הדירות) בהמשך. ולמרות זאת, הדיון בתקשורת בנושא נותר שטחי למדי, ולא נראה שהצעת החוק עוררה תביעות משמעותיות מצד הציבור לניתוח רציני של הרפורמה. מי שמשמיע בעיקר את קולו הם המוחים נגדה - בעיקר צעירים, חלקם הגדול אנשי תנועות ציוניות אידיאולוגיות מכל גווני הקשת הפוליטית, שביניהם בולטים חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות ו"בני עקיבא".

אני אישית נמנה על המתנגדים. מבחינתי, משמעות הרפורמה היא ויתור על אדמות הלאום לאורך זמן, להערכתי היא תביא לעליית מחירי הדיור והקרקעות, ובסך-הכל תיטיב בעיקר עם בעלי ההון ולא עם האזרח הקטן, אותו אזרח שזכותו "לסגור מרפסת" בלי ביורוקרטיה מתוצרת ראש הממשלה נתניהו. אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה. מה שמטריד אותי באמת היא העובדה שהנושא הזה מטופל באופן לא רציני ולא מעמיק, ושהתקשורת ממעטת לספק לאזרחים מידע מדוייק ואמין לגביה, שיאפשר לבחון ולשקול את ההיבטים שבה. בעיקר אני מוטרד מהאדישות של רוב הציבור, מחוסר הידיעה של פרטי הרפורמה ואפילו חוסר ידיעה על התהליך באופן כללי.

כל עמדה, בעד או נגד, היא לגיטימית - בתנאי שהיא מנומקת ומבוססת על עובדות ועל מידע רציני. אבל במקרה של חוק הפרטת הקרקעות, באה לידי ביטוי תופעה שנפוצה בשנים האחרונות בציבור הישראלי: הרבה מאד אנשים נותרים אדישים לשינויים המשמעותיים העוברים על המדינה כתוצאה מרפורמות כלכליות-חברתיות שונות (הפרטה, שינויים בהקצאות כספים, שינוי הגדרות זכאות לקצבאות, תוכניות עידוד תעסוקה, שינוי שיטות המימון של מערכות החינוך וההשכלה, ועוד רבות מאד). הדיון נותר בדרך-כלל ברמה של תלונות וקיטורים, ולעיתים קרובות האזרחים לא מכירים תוכנית חדשה כזו או אחרת כלל, או מודעים רק לקווים כלליים ומעורפלים שלה. ככל שמצטמצם העניין הציבורי בכל התהליכים והרפורמות הללו, כך מתחזק כוחם של כל מיני בעלי אינטרסים, לוביסטים ו"מקורבים", משום שחוסר העניין של הציבור הרחב מקל עליהם לבחוש ולהתערב בתהליכי החקיקה ולהטותם לטובתם, מבלי שהדבר יעורר ביקורת רחבת היקף ותגובות בציבור. וכך, מושפעת קבלת החלטות חשובות מאד שמשפיעות בטווח הקצר או הארוך על חיי האזרחים, משיקולים צרים ומוטים, ולא זוכה לתגובת האדם הפשוט. אדישות כזו עלולה לעלות לכל אחד ואחת ביוקר בשלב כלשהו של החיים, ואז אנשים לא יידעו "מאיפה זה נפל עליהם".

קל מאד לזרוק סיסמאות ולרדד את הדיון, להפוך כל דיון כלכלי-חברתי לעימות בין קומוניסטים לקפיטליסטים, וכל דיון מדיני לעימות בין משתפי פעולה עם האויב לבין פשיסטים. רק שלא תהיה לכך שום תועלת; בדיעבד, ההחלטות שמתקבלות הן תמיד בעלות השלכות מורכבות ומסובכות יותר. הבעיה בהצגת האירועים בצורה שטחית ומעוותת היא לא רק בעיה של התקשורת, שהולכת ונעשית צהובה, אלא גם ובעיקר של האזרחים. רצוי לזכור שאם הדיון על הפרטת הקרקעות יישאר ברמת ההאשמות ההדדיות ברמת "נתניהו תמיד דואג לעם הפשוט" מול "נתניהו מוכר את המדינה לחברים", אף אחד לא ירוויח מזה - חוץ מאותם האנשים שמעוניינים להשאיר את הדיון ברמה הזו, כי הצעת החוק מקדמת או פוגעת באינטרסים הפרטיים שלהם.