אני אמא איומה.
לא. אף פעם לא אמרתי את זה בקול. רק שלפעמים אני מרגישה את זה. אבל אני לא אספר לאף אחד. איזו אמא תודה בדבר נורא שכזה?
אני חושבת שזה התחיל עוד לפני שהם נולדו. היה לי הריון קשה. הוא כל הזמן זז. אף פעם לא היה רגוע. חשבתי שאולי זה בגלל שנכנסתי להריון כל כך מאוחר, ואולי ככה זה הריון. מה אני יודעת? זו הייתה הפעם הראשונה שלי. הנשים כאן אמרו שזה לא נורמלי שככה כואב וכדאי לי ללכת לזקנה בכפר ליד שתלחש לי משהו על הבטן.
הזקנה שמה לי שתי ידיים על הבטן, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "יש לך בבטן נחש גדול. והוא רוצה לרוצץ לתינוק שלך את הראש. אני אכין לך כאן משהו מצמחים ואת תשתי את זה והנחש ימות".
כשחזרתי הביתה, יצחק כעס. "מה זה השטויות האלה על נחשים וצמחים. ממתי את הולכת למכשפות? אולי את שכחת אבל אנחנו יהודים. וחוץ מזה, מה פתאום את נכנסת לכפרים שלהם? את לא יודעת שזה מסוכן? את לא יודעת שהם שונאים אותנו?"
יצחק זרק את התערובת של המכשפה מהכפר ולי המשיך לכאוב.
ואז ראיתי פתאום מעבר לכביש את הבית מדרש הזה, שעד אז אף פעם לא ממש שמתי לב אליו. אהל שרה קראו לו. בית המדרש על שם שרה.
"מה יכול להיות?" אמרתי לעצמי ונכנסתי לעזרת נשים להתפלל. ופתאום הוא שוב התחיל להתרוצץ ככה ואני כמעט בכיתי וצעקתי בלב: "אלוקים, שנים ביקשתי ממך להיכנס להריון, אם הייתי יודעת שזה כזה כואב לא הייתי מבקשת".
ואז שמעתי אותה מאחורי: "מה קרה חמודה, למה את בוכה?"
הסתובבתי. היא ישבה בספסל האחרון. אישה זקנה ויפה. העיניים הטובות שלה הביטו בי.
"אני רוצה למות" אמרתי את האמת.
"למה חמודה? את צעירה. למה למות?" היא אמרה ורמזה לי באצבעה להתקרב. היא הגישה לי בקבוק מים.
הנחתי את ידיי על בטני ואמרתי "כואב לי נורא". היא הניחה את ידייה על ידיי והמגע שלה הרגיע אותו.
"הנשים האחרות אמרו לי שזה לא נורמאלי שככה ילד יכאיב לאימו שלו עוד לפני שנולד." הזקנה חייכה ואמרה: "הנשים צודקות. ילד אחד לא מכאיב ככה. אבל לך יש שניים."
"שניים?" חזרתי על דבריה. "אבל" גמגמתי. "המכשפה אמרה שיש לי נחש..."
"שטויות" אמרה הזקנה. "יש לך שני בנים בבטן. שני ילדים אמיצים ומפוארים, ויהיו להם הרבה ילדים ונכדים ונינים. והם יהיו גדולים וחזקים ויכבשו להם נחלות ו.. "
ואני מרוב שהייתי ככה המומה מהדברים הפסקתי אותה ואמרתי: "ומי הבכור?"
"בכור?" היא צחקה. "הם תאומים. ובכלל בכורה זה משהו שצריך להרוויח. אבל מה את דואגת? הבכור הוא יעריץ את האדמה שהצעיר הולך עליה. אז את תבחרי לך מי את רוצה שיהיה בכור"
"אני אבחר?" שאלתי.
"כמו שאני בחרתי" היא אמרה. "היה את ישמעאל אבל אני בחרתי את יצחק."
"גברת, תתעוררי. גברת." שמישהו יביא לה מים.
פקחתי את עיניי ומולי עמדו שניים מהמתפללים. "את רוצה מים?" הם שאלו "לא תודה." אמרתי. "היא כבר נתנה לי." אמרתי והסתובבתי אל הזקנה. אבל לא היה שם אף אחד.
ואז ירדו לי המים.
הלידה הייתה קשה. חשבתי שעוד מעט אני מתה. ופתאום שמעתי את המיילדת האחת צועקת בשפה שלהן: "זה הנחש." והשניה צועקת עליה: "אל תפחידי את היולדת." והיא רצה והוציאה לי אותו מבין הרגליים. פניו אדומות ממאמץ הלידה וגופו עטוי אדרת שיער כאילו היה גבר בוגר. "הבן שלך גמור" אמרו המיילדות. "גמור?" אמרתי. המיילדות ניסו להסביר: "לא תינוק. איש מוכן. גמור. עשוּב."
"עשוּי". תיקנתי אותן.
"עשוּב". חייכו המיילדות.
אחריו יצא אחיו אוחז בעקבו.
ואני חבקתי שניים. עשיו ויעקב. תאומים.
עשיו היה גדול יותר וגם חזק יותר אבל בלימודים הוא לא הצליח. המורים אמרו שיש לו קוצים. הוא אמר שהוא לא יכול להתרכז בשום דבר. היום אני חושבת שהייתה לו איזו בעיה של קשב או של ריכוז אבל פעם לא בדקו דברים כאלו. אמרו שהוא עצלן ואמרו שהוא רע לב. וזרקו אותו מהכיתה. שוב ושוב. עד שנמאס לו והוא עזב את בית הספר.
היה לי קשה איתו. בערב היה יוצא ולא חוזר. "לאן אתה הולך?" הייתי צועקת אחריו "לפאב" הוא אמר.היה לו שיער ארוך שכיסה את העיניים. ובערבים היה נסגר בחדר שלו שעות עם חברים. פעם דפקתי לו על הדלת ופתחה לי בחורה אחת לבושה ממש בשום דבר, ה ישמור. "מה את רוצה?" היא שאלה אותי בחוצפה. הייתה לה סיגריה משונה ביד והיא נשפה לי את העשן בפרצוף וציחקקה. "עשיו מוסר שהוא לא רוצה לדבר איתך" היא אמרה וטרקה את הדלת.
הסתלקתי משם כשבעיניי דמעות. איך יצא לי רשע כזה? אנחנו משפחה טובה. למה זה היה צריך לקרות דווקא אצלנו. זה הבחורות הללו שהוא מסתובב איתן כל היום. בנות חטא.
"דבר איתו" אמרתי ליצחק "הוא מתעסק עם סמים".
"הוא לא", הוא אמר לי, "הסמים זה של הבחורות. הוא רוצה להיות צייד וציידים לא מתעסקים לא עם סמים ולא עם אלכוהול. זה פוגע להם בריכוז"
יצחק תמיד אהב את עשיו. אני אהבתי את יעקב. לא צריך להסביר למה. הוא היה ילד מושלם. טוב בלימודים. עוזר בבית. אפילו בישל לפעמים כשהייתי עסוקה. את האהבה של יצחק לא הבנתי. הוא שמח שיש לעשיו מטרה בחיים. "הוא יהיה צייד" הוא אמר. "צייד" נשפתי בבוז. גם כן מקצוע.
כשיצחק אמר לעשיו: "תבוא אצלי, אני אברך אותך" כעסתי. יש לך שני ילדים חשבתי. ובמקום לתגמל את הילד הטוב אתה הולך לברך את הרשע שלנו?
קראתי ליעקב ואמרתי לו: "אני החלטתי. אתה הבכור. לך תרוויח את הברכה שלך."
הוא ניסה להתנגד אבל אני כבר החלטתי.
וכשעשיו גילה מה קרה שם. שמעתי אותו צועק. כל השכונה שמעה אותו צועק. וכששמעתי את הבן שלי צועק ככה מכאב הבנתי שאולי טעיתי כל הדרך. ואולי יצחק צדק. כי בסך הכל הוא ילד רגיש. כי ילד לא נולד רשע. אבל כשכל הזמן הוא רק שומע מסביב כמה שהוא עצלן ורשע הוא מתחיל להפנים את זה. אבל רק אחר כך כשעברתי ליד החדר שלו הבנתי עד כמה זה חמור. הוא ישב שם עם החברות האלו שלו בשמת ויהודית וסיפר להן מה שקרה. הדלת הייתה קצת פתוחה ואני הקשבתי. "ברגע שאבא ימות" הוא אמר "אני ארצח את יעקב". "ומה עם אמא שלך?" שמעתי את החברה הזאתי שלו שואלת. והוא אמר "אמא? היא לא אמא שלי. היא אמא שלו. את לא מבינה, בשמת? היא המוח מאחרי כל זה. אני מכיר אותו זה לא הסגנון שלו. היא תמיד אהבה אותו. רצתה לתת רק לו. אני תמיד הייתי סוג ב. קודם הוא גנב לי את הבכורה ועכשיו את הברכה של אבא. אם הוא ימות היא תסבול. המקוללת הזאת".
רק אז אני הבנתי שאם אני לא רוצה לאבד אותו לגמרי אני צריכה לעשות עכשיו משהו קיצוני. וקראתי ליעקב ואמרתי לו:" יעקב, הגיע הזמן שתעזוב את הבית ותלך למצוא את עצמך. אולי תיסע קצת לחו"ל לאח שלי. תראה עולם"
ויעקב הביט בי במבט מבולבל ואמר: "עד מתי, אמא?"
ואמרתי: "עד שאני אקרא לך לחזור"
והוא חיבק אותי ובגוף שלו הרגשתי שהוא כבר יודע שאני לא אקרא לו לחזור אף פעם. כי אני כבר נתתי לילד הזה את כל מה שיכולתי לתת. ואפילו שניסיתי לתת לו את הבכורה לא ממש הצלחתי. והוא לא באמת צריך את הבכורה בשביל להצליח בחיים. ובכלל בכורה לא קונים בנזיד עדשים ולחם. בכורה צריך להרוויח לבד. ולי? לי יש שני ילדים. והגיע הזמן שאני אתחיל להשקיע בבכור שלי. בעשיו. אולי זה כבר מאוחר מידי אחרי כל כך הרבה שנים שנתתי לו יחס כזה קשה להפוך הכל ביום אחד. אבל אולי יש סיכוי. כי מיום שיעקב התחיל לארוז נדמה לי שעשיו מסתכל עלי אחרת. אתמול הוא אפילו חייך אלי. ולאחרונה הוא גם מסתובב עם בחורה חדשה. חמודה כזאת. אפילו קרובה רחוקה שלנו. מחלת קוראים לה. לבושה בצניעות, מדברת בנימוס. היא דווקא מוצאת חן בעיני. וגם בעיניי יצחק.
"אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו, ספרי פלאים ומנגינות.
כל זכרונות ימים ימימה, החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא אמא, שנאמרה לפני שנים."
(חלומות שמורים/אהוד מנור)