הפרשה עוסקת בתולדות יצחק, הן תיאור אירועי חייו והן תיאור צאצאיו, שניהם תולדותיו. מתיאור זה עולה כי שונים הם בניו, יעקב ועשו, ומתח גדול ביניהם על בסיס שוני זה.
ההפטרה פותחת בשוני ובמתח שבין עם יעקב ועם ועשו, ומסיימת בדרך שתוביל את עם יעקב למלא את יעודו.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
ההפטרה לקוחה מתוך ספר מלאכי הקצר, והיא מהווה את השליש הראשון שלו.
מלאכי הוא אחרון הנביאים. עם סיום נבואתו הסתלקה הנבואה מישראל, ובשל כך אף נחתם התנ"ך. זמנו של מלאכי הוא בראשית ימי הבית השני, סמוך לימי נחמיה. מצב הישוב היהודי בארץ היה בכי רע, דבר העולה מספרי עזרא ונחמיה ואף מתוכן נבואותיו של מלאכי. שבר כלכלי בצד מציאות חברתית ורוחנית מסובכת, יצרו בלבול ויאוש .מלאכי סמן את נקודות החולשה, תוך קריאה להתנערות ולעשייה מתקנת, כדי להפוך את הקערה על פיה.
הוא פתח בתיאור ההבדל בין עשו-אדום לישראל-יעקב. שניהם הוכו על ידי בבל. יעקב שב לארצו ועסוק בבניין חורבותיה, ואילו עשו-אדום לא יעלה בידו לשוב ולבנות. אך תהליך השיבה והבנין של עם יעקב מקרטע. התנהלות העם והכהנים במקדש מעוותת ומעשה זה מקרין על המציאות. הנביא מלאכי קרא לנהוג בדרך הראוייה והמכובדת בעבודת הקדש, ומן הכהנים דרש להיות סמל ודוגמא כראוי למנהיגים ומורי דרך.
מצב בהפטרה: דמותו של מנהיג כמחנך
כל נושא משרה ציבורית, ברצונו ואף שלא ברצונו, מייצג ומקרין. הוא משמש כחלון ראווה לתחום ולמערכת בה הוא משרת את הציבור. התנהלות תקינה ומכובדת משדרת ויוצרת נורמה. ככל שירבו כאלה, המציאות המתוקנת תתחזק.
גם ההיפך הוא הנכון. העובד עם הציבור בתחומי הקודש נדרש לזהירות כפולה. הוא לא רק נושא בתפקיד ציבורי. הוא נתפס כמי שמבטא מסגרות ורעיונות של תורת ה. ולכן התנהלותו צריכה להכיל את דברי הנביא החותמים את ההפטרה: "תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון...כי מלאך ה צבאות הוא".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון