מעלעל

איני נמנה על אלה שציפו למעידה הראשונה של סיון כדי לבקר אותו בראש כל חוצות. באמת ובתמים קיוויתי לעלון איכותי, שמצליח לפנות לאישה הדתית מבלי להיגרר למחוזות פמיניסטיים-קולניים ומיותרים. אך בעלון האחרון גיליתי חובבנות של מערכת העלון, הגובלת בזילזול בציבור הקוראים.

בעמוד השני לגיליון השבוע, מתפרסם "ראיון" עם הגברת טל זהר. זהר משמשת כמנכ"לית חברת "מאסטר מיינד". למי שאיננו עוקב אחר הפרסומים הרבים בעלוני פרשת-השבוע, "מאסטר מיינד" הוא סוג של מכשיר ניו-אייגי, שבזכות תמונות וצלילים מבטיח ללקוחותיו פתרון לבעיות בריאותיות רבות המפריעות להם. על אף שאינני מכיר את המכשיר מעבר לכך, קשה לי להתעלם מצחנת ה"ישראבלוף" העולה מן הפרסומים האגרסיביים של הפטנט העולמי הזה.

אך הראיון בסיון לא ביקש להציג את ההתמודדותה של הגברת זהר כמנכ"לית בחיי היום יום, או את דרכה אל ההצלחה, על רקע קורות חייה האישיים. הראיון כולו נסוב סביב המכשיר שמעניק לה "עוצמות רוחניות, יכולות וכוחות". מדובר בפרסומת בוטה המוצגת לקוראים כראיון אובייקטיבי, שאף זוכים בסופו של ה"ראיון" למספר טלפון לבירורים אודות המוצר.

אם ימשיכו שם בסיון לקבל מזומנים כדי לעבוד על ציבור הקוראים שלהם בעיניים, מהר מאוד הם יגלו את רגישותם של הקוראים, שמשכילים להבחין בין מה שנכון ומה שלא. אנחנו, בטח לא פראיירים.

(ובשולי הדברים: להיכן נעלמה פינת המתכון השבועי?)

משימה לקוראים: קחו נא את העלון האחרון של "ארץ ישראל שלנו" ובדקו בבקשה כמה פעמים מנסים לשווק לכם את נרות הזיכרון לגוש קטיף. אני הקטן מצאתי לא פחות מארבעה איזכורים שונים, גלויים וסמויים. אין לי אלא להסכים עם טענתו של עידן יוסף ב-Nfc, כי ככל הנראה הארגון שקע בחובות כבדים וכעת הוא מנסה לנצל את הרגשות הציבוריים בענין גוש-קטיף כדי לשווק מוצר הנמכר על-ידם במחיר אסטרונומי (פי חמש ממחירו הרגיל).

אך זה לא עוצר כאן. בשבועיים האחרונים טוען הארגון כי הרשות השניה פסלה תשדיר פרסומות שהפיק לציון שלוש שנים להינתקות. בתשדיר, שהיה אמור לעלות ברדיו קול-חי, משווק הארגון את אותו מארז נרות זיכרון לגוש-קטיף, אותו הזכרנו בראשית האייטם. אך, הפלא ופלא, הרשות השניה טוענת כי תשדיר שכזה לא הוגש מעולם. להד"ם מוחלט - ששוב חושף את הארגון במערומיו. כבעבר, הם חוזרים אל שיטת הפרסום הזולה של "אכלו לי, שתו לי" - בניסיון נוסף לקומם אחים על אחים ובזעקות שווא של "תקשורת עויינת". גועל נפש ממדרגה ראשונה.

ציון לשבח מגיע לעלון באהבה ובאמונה שפירסם השבוע תחרות כרזות בנושא בטיחות בדרכים, שהתקיימה במסגרת יום עיון מקצועי לגרפיקאים מהמגזר הדתי. התחרות שמה לה למטרה להגביר את המודעות והחשיבה היצירתית למיגור תאונות הדרכים. שמחתי לפגוש יצירתיות מעניינת מצד המשתתפים בתחרות, שהצליחו להעביר את תחושות הכאב לצד ההבנה הבסיסית כי "זה בידיים שלנו". יישר כח גדול לאנשי העלון ש"הגדילו ראש" לעשות נפשות לעניין חשוב זה.

בעמוד האחורי של עלון קוממיות השבוע, מתפרסמת קינה לגוש קטיף, מאת יואל אליצור. אני לחלוטין מזדהה עם הרצון לעדכן את הקינות לאירועים מודרניים, כפי שנוהגות קהילות רבות להוסיף קינות על ימות השואה; אך האירוניה שבקינה זו, כמעט ומחרידה אותי. הנה לפניכם מספר ציטוטים מקינתו של אליצור:

"אֵיךְ נֶהֶפְכוּ חַיָּלִים וְשׁוֹטְרִים, מֵאַחִים אֲהוּבִים לְאוֹיְבִים וְצָרִים". "אֵיכָה הֲמוֹנֵי לְבוּשֵׁי שְׁחוֹרִים, פָּרְצוּ עִם בֹּקֶר אֶל בָּתֵּי יְקָרִים, לֹא בוֹשׁוּ לִתְפּוֹר דְּגָלִים עַל מַדֵּיהֶם, לְחַלֵּל לָבָן וּתְכֵלֶת כִּסֵּא כְבוֹד אֱלוֹהֵיהֶם". "אֵיךְ סְבָבוּנוּ בְּחומש חַיָּלִים וְשׁוֹטְרִים, בְּכֹחַ גָּרְרוּ נְעָרוֹת וּבַחוּרִים". "אֵיךְ קָמוּ בְּעַמּוֹנָה הוֹרְסִים וּמְשַׁבְּרִים, אֵיךְ רָדוּ וְהִכּוּ וּפָצְעוּ כְּאַכְזָרִים".

קשה לי להתעלם משנאת החינם העוברת כחוט השני בקינה הזו, שאמורה להיקרא ביום הזיכרון לחורבן בית מקדשנו. בית מקדש שנחרב מאותה שנאת חינם, וישוב ויבנה רק מאהבת חינם שאיננה תלויה בדבר.