האם יש קשר בין טירוף הדעת הפוקד את מערכת המשפט בישראל לבין המצב הבטחוני הרעוע? נראה שכן. הקשר העז המחבר את שני התופעות השונות הללו מסתעף מאובדנה של הרוח הציונית בישראל.
מערכת המשפט מוצגת לציבור הישראלי בשיא ערוותה. בפרשיות הציבוריות האחרונות דומה כי המשפטים והחקירות המלוות אותם, מתנהלים יותר כמו זירת התגוששות בהוליווד מאשר מבית דין גבוהים לצדק. הן בפרשת המעטפות של אולמרט, הן בפרשת העמותות של ברק והן בשאלת ודעת הבדיקה למקרה חיים רמון עולה תמונה כללית של סאגה תקשורתית רוויה ביצרים ומאבקים בין משרדי עורכי הדין הגדולים. בעיקר, נטולת אמות מידה של צדק. אנו חיים באשליה של משפט אמת.
מערכת המשפט איננה אמונה רק על הסדר הציבורי. במדינה דמוקרטית זהו תפקידה העקרוני. אולם במדינה יהודית המתנהלת על פי השיטה הדמוקרטית אנו תובעים ממערכת המשפט הרבה יותר. הצטיינותה של תורת ה באלפי שנותיה הגלותיות הייתה במערכת המשפט שהיא כוננה, ההלכה. הלכה זו הצליחה להחזיק את החברה היהודית מגובשת וחזקה למרות המשברים שפקדו אותה. הסיבה להצלחה קשורה למגמת הפסיקה ההלכתית, חתירה לאמת בכל מחיר. הפוסק מתלבט כיצד הוא יצליח להביא למציאות העכשווית את ריבונותה של האמת האלוקית. באופן מדהים הצליחה ההלכה לשמש עוגן מוצק לחברה יהודית נרדפת ומפוזרת. הריבונות היהודית נשמרה על ידי המשפט והצדק שהיו מאור עיניהם של היהודים מאמיני ה בכל הדורות.
למעשה, ההתנהלות המשפטית של מדינת ישראל קשורה לאיבוד ערכיה הציוניים. הבשורה הציונית קוראת ריבונות יהודית בארץ ישראל וריבונות קשורה למערכת המשפט שלה. השופטים הם מעניקים תוקף ממשי לריבונות, הם הגורמים לאזרח הקטן לחוש כי קיים חוק קולקטיבי ושווה המאגד את כולם. באובדנה של האמת ממערכת המשפט חש האזרח כי הריבונות נשמטת מעל לראשו והיא הופכת לסדרנית הציבורית, התוכן שלה אובד.
באופן מפתיע, דווקא העם היהודי שהצטיין בקיומה של מערכת משפט, לא הצליח ליצור מערכת צדק שתתאים למדינה ריבונית. כשהאזרח הקטן חש שהיכלי המשפט הם לא יותר מקרקסים, הוא מאבד את הקשר למדינה, לציונות.
נדרשת אך פסיעה קלה אל התמונה הגדולה בכדי שנוכל להבין עד כמה הביטחון הרעוע קשור לאוזלת ידם של שופטי ישראל. כשמדינה שולחת את חייליה לחזית עליה לחוש כי יש לדבר משמעות, כי הסכנה שבאובדן חייהם לא תהיה לשווא. החיילים נשלחים בשם אמונה בצדקת הדרך, במקרה שלנו, אמונה בצדקת דרכה של ריבונות היהודים.
אולם מה התוכן של ריבונות זו? היכן אמות הצדק והמשפט שלה? כיצד יחוש חייל ששומע על פרשת חפציבה, ורואה את פניהם של עקורים רבים המשוועים לבית, בעוד מושחתי השוק האפור חוגגים על חשבונם של חסרי הבית. למענם ילחם? לא. כחלק מאובדן תחושת הריבונות מאזרחי ישראל, המתחיל בקלונה של מערכת המשפט, מאבדים אזרחי המדינה את רצונם להילחם. וכך, במעגל קסמים, נוצרת לה תחושה חדשה של הפקרת הביטחון המוסיפה עוד נדבך בתופעה הכללית של אובדן הריבונות.
אני מאמין כי ניתן להשיב ליהודים את תקוותם. את המשבר הביטחוני יהיה קשה לפתור בעשרות השנים הבאות. אולם ישראל יכולה להביא משפט צדק לאזרחיה. מערכת המשפט צריכה להציב מולה את ערך האמת והצדק. עליה להפסיק לנסות להסדיר את חיי החברה באמצעות עסקאות טיעון, לקצר משפטים וכך למנוע מן הפרקליטים את הקרבות התקשורתיים, בעיקר מוטל על השופטים להפסיק להכניס שיקולים פוליטים לא ענייניים.
ייתכן והערכים שבשמם באנו לגור בארץ הזו מתגלים לאחר שישים שנה כזקוקים לשיפוץ, ייתכן והמעבר מחברה קהילתית לחברה ריבונית מתברר כמורכב יותר, אך מאלה אנו איננו נרתעים. העם יהודי ידע תמיד להאמין בה ולהתרומם מחדש. אנו יכולים לקוות לחברה אחרת , חברה חופשית של צדק ומשפט.