פרשת יתרו מביאה עמה בשורה הרלוונטית גם היום למערכת בתי הדין הרבניים - להתנהלותם בכלל ולדרך פעולתם שלא לאמר אזלת ידם, בעניין מסורבות הגט והעגונות בפרט.

הקמת המערכת המשפטית אדמינסטרטיבית הראשונה של עם ישראל, כולה- מוקמת על פי הוראת יתרו דוקא. לא מפי הגבורה לא בידי שמים אלא על ידי אדם, הבא מבחוץ. איזו חשיבות יש לדו שיח בין משה ליתרו - המובא בצורה מפורטת כל-כך? וכיצד זה שמשה מנהיג העם, נדרש לעצתו של אדם מן החוץ למציאת דרך יעילה לשפיטת העם?

הרש"ר הירש משיב כי כל פירוט עצת יתרו מובא כהוכחת אמת למעמד הר סיני - להראות שמשה, נזקק לעצתו של יתרו בדברים האדמניסטרטיביים הפשוטים, רעיון מינוי השופטים . בכך ישנה הוכחה, כי משה לא בדה מליבו את החוקים ומשפטים - שהם מערכת חוקים מסועפת, שנתנם לעם בהמשך במעמד הר סיני.

תשובתי אחרת, לדו-שיח בין יתרו למשה, ישנו חשיבות, דווקא בדברים עצמם. הדו-שיח מציג ויכוח מוסרי בין שתי עמדות, וההכרעה לבסוף היא שילוב בין גישת משה לגישת יתרו .

תחילה, נברר במה עסקה מערכת משפט זו, הדנה קודם למתן תורה בהר סיני. בפרשת בשלח, נכתב "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה), רש"י במקום מסביר שניתנו להם מקצת פרשות שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה. אך לרמב"ן גישה אחרת, לא מקצת מפרשיות התורה ניתנו אלא הנהגות, בניהם לאהוב איש את רעהו, לשמוע בעצת הזקנים, צניעות, שלום עם הבאים, מניעת תועבות.

הדיון האידאולוגי-מוסרי שמשה ויתרו מנהלים מובא בשמות יח, יד-כז.

לשאלת יתרו: "מה הדבר אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב"? משיב משה: "כי יבוא אלי העם, לדרוש אלוקים, כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בי איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורתו" - הנצי"ב מוולוזין בפירושו העמק דבר, מוצא בדברי משה שלשה חלקים. משה משיב, העם בא אלי בכדי שאשיב להשיב להם דבר האלוקים, ובכדי לכלכל הויכוח בניהם, ולהודיע הלכות לכל מצוה וחוק. דבריו אלו של משה עונים על "מה הדבר אשר אתה עושה לעם?" אך מה לגבי "מדוע אתה יושב לבדך?"

אלא שמשה מציג מערכת שפיטה, שהיא מפי הגבורה. אפילו במצוות שהדעת נותנת אותם עדיין יש גזרות וחוקים, שמשה מלמדם. התורה תוחמת את הגבולות של כל הכללים - ומשה הוא היחיד בעל דעת תורה והיחיד היכול לשפוט בעניינים אלו.

על דבריו אלו משיב לו יתרו: "נבול תבול גם אתה גם העם הזה...לא תוכל עשהו לבדך" -יתרו מעביר מסרחשוב, גם הנהגה על פי ה מותנית בדרכי הבנה אנושית ומיושמת באמצעות בני-אדם בעלי הבנה וכושר הכוונה והנהגה, ואם לא תפעל בדרך המתאימה למציאות, תסבלו אתה והעם.

וההתאמה כיצד? "היה אתה לעם מול אלוקים והבאת אתה את הדברים אל האלוקים" - במקום למסור דברי ה בלבד, נצל זאת גם לצד השני, בקש מהאלוקים את בקשת העם; "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות" - אמנם אתה לבדך מודיע האזהרות, אך "והזהרת" ולא כדבריך "והודעתי" - לא כמעביר מידע בלבד אלא חלה עליך אחריות כמנהיג להזהיר, אזהרה על חובה מוסרית הנלווית לחובה דתית.

ובנוסף לכך: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" הגמרא בבא-מציעא (ל, ע"ב) מפרשת כל מילה בפסוק, כתחום נוסף אותו משה צריך ללמד את העם - "והודעת להם" - בית חייהם, עפ"י רש"י אומנות להתפרנס, "את הדרך" - גמילות חסדים, "ילכו" - ביקור חולים, "בה" - קבורה, "ואת המעשה" - הדין, "אשר יעשון" - לפנים משורת הדין. כפי שהרש"ר מסביר בפרשתינו, תאיר עניהם של ישראל כי חובה גם לנהוג בגמילות חסדים.

יתרו הבא מן החוץ - מעביר מסר חשוב "דרך ארץ קדמה לתורה" - מעבר לחוקי התורה ישנה מוסריות טבעית הומנית אחרת מהדין הדתי, ועל משה חובה ללמד העם גם מוסר זה.

מתוך גישתו זו של מוסר טבעי - מונה יתרו את תכונות הדיינים: "ואתה תחזה מכל העם, אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" - שאינם יראים מן הצדדים, פוסקים גם לפי ההלכה, בעלי נטיה טבעית לאמת - בעלי שכל ישר והגיון פשוט, שונאי בצע מטבעם - כל התכונות המצביעות על נטיות טבעיות לטוב.

ומשה מקבל, הוא שם את הדגש על מידות הדיין ולא ידענותו. כפי שמסביר רבינו בחיי: "אנשי חיל מכל ישראל" - "כל המידות שמזכיר והולך...הם בכלל "אנשי חיל"...כי אין עיקר החכמה אלא יושר המידות, כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי, וכן דרשו חז"ל "שכל טוב לכל עושהים" (תהילים קיא,א) לכל לומדיהם לא נאמר, אלא "לכל עושיהם" כלומר לא הידענות הגדולה היא הקובעת את רמת האדם, אלא התנהגותו על פי התורה".

משה שומע ל"כל אשר אמר" יתרו, ויותר. הוא מקים מערכת המשפט הדנה על פי דין תורה - דין אמת, אך למערכת זו הוא מכניס כעצתו של יתרו - את המוסר הטבעי, ההנהגות "לפנים משורת הדין" - דין צדק.

עצת יתרו תקפה גם לבתי הדין הרבנים היום ולדייניהם. חובה על הדיין להיות מונחה משיקולי צדק, מעבר לשיקולי ההלכה הצרים - ומוטלת על הדיינים חובה מוסרית ודתית להפעיל כל אמצעי אשר ברשותם לשחרור ולהצלת העגונה.

חובה לזכור כי סרבן גט הוא נבל! אף אם נבלותו נעשית ברשות התורה. אין לו כל זכות מוסרית להתנהגותו, ושימוש בגט לצורך סחיטה, הוא דבר שההלכה מעולם לא התירה - על הדיינים האחריות לכך שהרי בידם למחות ולא מיחו.

"דאמר רבי יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה...שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". (בבא מציעא ל, ע"ב)


עו"ד בת-שבע שרמן-שני היא מנהלת "יד לאשה" ממסודות אור-תורה-סטון, המייצג נשים מסורבות גט ועגונות בבית הדין הרבני.