"וד הולך לפניהם..." - במידה שאדם מודד, בה מודדים לו (תנחומא ד). מידתם של בני ישראל הובילה לכך שד השיב להם מידה כנגד מידה והוליכם דרך המדבר, דרך הים ודרך ההר. מידות הן כל מהותו של העולם הזה שבו דברים מופיעים בעינינו דרך שיעורם - "נודע בשערים בעלה". חז"ל דורשים שלפי יכולתו של האדם לשער-לאמוד את הדברים כך הוא יודע את ד. האינסוף ב"ה ניתן להכלה רק אם יש מידות בכלים. אם אין לכלי את המידות והשיעורים המתאימים, הטוב הופך לרע. כך המן בפרשתנו מקבל מושגי שיעור של זמן וכמות. האוסף שלא בשיעור הנכון - אם בזמן ואם בכמות - אותה ברכה הופכת לקללה.
מאין אנו אמורים ללמוד את השיעור הנכון לחיות את החיים ולפגוש את טוב ה יתברך? אומרת לנו התורה כי ארצנו הנה "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח).
רב יוסף ורבי חנן חולקים על משמעות הפסוק (ברכות מא ע"א) - לשיטת רב יוסף הפסוק המתאר את שבעת המינים הובא על מנת ללמד על קדימות מבחינת הברכות. הפרי שקרוב יותר אל המילה ארץ - קודם מבחינת הברכה שבו. רבי חנן סבור שכל הפסוק נאמר כדי ללמד על שיעורים שונים הקשורים לתרי"ג מצוות. מיד בהמשך מפרטת הגמרא משניות שונות בהן משתמשים חכמים בשבעת המינים כדי לבטא שיעורי זמן וכמות של איסור והיתר. לבסוף פוסקת הגמרא שלא מהפסוק הנ"ל למדו חכמים את השיעורים השונים של המצוות, אולם הפסוק אכן מהווה "אסמכתא בעלמא" לענין שיעורים, ואילו הבירור של המידות השונות עבר בתורה שבע"פ.
אם נתבונן בסברות שני האמוראים החולקים, ניתן לומר שרב יוסף סבור שעולם הטבע והברכה ניתנו לנו על-מנת שנהנה מהם. אך מאחר ואסור לאדם ליהנות מדבר בעולם הזה ללא ברכה, הוא נדרש ללמוד איזו ברכה קודמת. רבי חנן, לעומתו, סבור שעולם הברכה יוצא מחוץ לגדרי ההלכות של קדימות הברכות. המפגש עם השפע של ד יתברך חורג אל תוך החיים בכל פרט ושיעור. דווקא מיני הארץ מלמדים אותנו את שיעורי החיים. עפ"י דעת הגמרא, המסכמת את הדיון, נראה שהמידות המדוייקות נמצאות בידי החכמים - אולם ברכת ארץ ישראל מאפשרת להם מקור להיסמך עליו.
בבואנו לחגוג את יציאת מצרים ואת ראש השנה לאילן, אנו עומדים ושואלים על הקשר בין אותו טבע לבינינו, בין ארץ ישראל ובינינו. נשאל מה אני צריך לפעול ומה אני נדרש ללמוד ממנו. האם הוא עומד בסתירה להתיישבות ולרווחת האדם? האם אני צריך לדאוג רק לכך שהוא ישמש לי במידה שנדרשת לי כעת - לנצל ולהשתמש כל זמן שלא מחייבים אותי בחוק או בקנס אחרת? או שאולי יש לראות בטבע מצע מקודש לקיומנו שהאינסוף ב"ה הטביע בו את אוצרות חיינו?
שפת הקודש מלמדת אותנו את חוכמת הנסתר בעניין זה. הערך האנושי נקבע בתורה עפ"י מטבע. אותה תפישה של רבי חנן שערכו של הטבע מחלחל לכל התחומים, הוחדרה דרך המילה מטבע לעולם האנושי שלנו. כפי שהקב"ה הטביע בטבע את חוכמתו האינסופית, כך הערך לכל דבר טמון במטבע שלו. שַם ה הטביע את חותמו.
ארץ ישראל המקודשת מחייבת אותנו בימים אלה, בהם אנחנו טובעים בהררי אשפה ומאגרי כימיקלים, להגדיר מחדש את מושג המחוייבות שלנו אליה. לצד מצוות ומידות מוסריות המוכרות לנו, ט"ו בשבט הקרוב מבקש מאיתנו - דווקא מאלו הנושאים את דגל המחוייבות לארץ - לקחת אחריות על אותה מחוייבות ולהבין שהיא מיושמת היום גם בדברים הנדמים פחות הירואים מהמאבק על כל שעל. השלכותיהם גורליות לא פחות, במידה ואנו רוצים לאפשר לנו ולצאצאינו ארץ של ברכה. מוטלת עלינו אחריות להקפיד לא רק לא רק על קדימות הפרי שאנו מכניסים אל פינו בסדר ט"ו בשבט, אלא גם על הכלים (המידות) שבהם נשתמש כדי להכיל את הפירות. האם ניקח חלק בתופעה התרבותית הסוחפת של החד-פעמיות, הרואה ערך לדברים על-פי הדולר היציג בלבד, או שאולי הערך צריך לחזור לשורשו - אל שבעת המינים בהם נתברכה הארץ.
אני מזמין את כולנו להפוך את חג האילן הקרוב, לחג שיחרוג מנטיעת האילן ושמחה על פירות (שרבים מהם בכלל מיובאים בגלל הסכמי סחר "חופשי") אל עבר תיקון המידות והשיעורין. לא רק בעולם של קדושת שבעת המינים אלא גם, ואולי במיוחד, במחוייבות מחודשת ליחסי האדם והטבע, שכרגע עומדת בסימן שאלה רבתי. מחוייבות שתתבטא באחריות שכל אחד יקח על משפחתו וסביבתו להפוך את אורח חייו למחובר יותר ומזהם פחות כיאה לעם שמתהדר בקשריו עם ארצו.
איתי יוסף לחמן, 30, ירושלים, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי היהדות. חבר בבית המדרש ליהדות וסביבה בשיתוף בית-אב ופני-אדמה, המארגן כנס בנושא יהדות וסביבה בערב ר"ח אדר א.