בשיח החברתי בכלל, והסביבתי בפרט, קיימות תפישות שונות של דרך התנהלות היחיד מול הציבור בהקשר של נזקים. ברצוני להתייחס לשתי תפישות מנוגדות כביכול. הראשונה, המצויה בכל אחד מאתנו, מניעה אותנו לפעול ולשנות ממנהגנו רק כאשר יש נזק ממשי שאנו גורמים למישהו אחר ואשר נראה לעין וברור לכל. יתרונו של עולם המתנהל ע"פ תפישה זו הוא באפשור מקסימום חופש פעולה ליחיד בתוך קנייניו, דבר המוביל לחיות ושכלול הבריאה; ומאידך, תפישה זו מובילה לעולם של דין, בו כל אחד מנסה לעשות את המקסימום כדי להגדיל את רווחיו ונמנע מעשייה או רווח רק כאשר הוא כבר פגע בבירור בפרטים אחרים או בציבור כולו. מנגד קיימת מידת חסידות כביכול בשיח האקולוגי, המעודדת את האדם מראש לחקור את המרחב הכללי בו הוא מצוי מעבר לגבולות קנייניו, ולתכנן את מרחב הקניין האישי שלו כחלק מהמרחב הכללי של שכניו ושל העולם כולו. בעולם זה נקודת המוצא אינה מה אני כפרט יכול לממש באופן מקסימאלי לרווחתי, אלא מה אני כפרט יכול לצמצם על-מנת להיטיב עם זולתי.
עם כל היופי וההתחשבות, המחיר שעשויים לשלם פרטים בחברה כזו הנו פגיעה בחופש הפרט ובזכות האדם לשכלל את הבריאה דרך העצמת האישיות. החברה עשויה לדכא את היחיד ולהוביל לסטיה מהרצון האל-הי לפעולה ולתיקון, ולא רק להמנעות מקלקול. במאמר זה ברצוני להתבונן בדעת חז"ל לגבי המתח שבין שתי תפישות אלו. ננסה להקשיב, דרך טיול קטן במחוזות פרק "לא יחפור" שבבבא-בתרא, כיצד חז"ל הבינו שחברה על פרטיה צריכה להתנהל ולהשליך מכך על המשבר האקולוגי והתייחסותנו אליו.
לא יחפור
"לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו... אלא אם כן הרחיק מכתל חבירו ג טפחים וסד בסיד... "
כך נפתחת המשנה של פרק שני במסכת בבא בתרא. בפשט המשנה נראה שיש כאן הדרכה כיצד יש להרחיק נזקים בין אדם לשכנו - אסור לאדם לחפור בור בשטחו אם הבור הזה נמצא בסמוך לבורו של חברו, היות ודבר זה יוביל לקריסה או פגיעה של בור חברו. אולם בהתבוננות פנימית יותר, נראה שהשיח הסמוי של המשנה בא בעצם לברר מהם יחסי שכנות, כאשר שפת ההיזק באה לברר את אחריות השכנות.
הגמרא חושפת שיח פנימי זה: "פתח בבור ומסיים בכותל?" שואלת הגמרא - אם הדיבור של המשנה הוא לגבי הרחקת נזק מדוע פתחה המשנה בהרחקת בור מבור וסיימה בכך שאדם צריך להרחיק מכותל חבירו? יכלה המשנה לדבוק בניסוח הראשוני ולומר שצריך להרחיק מבור חבירו ג טפחים... והיות והמשנה לא בחרה בניסוח זה הרי זה אומר דרשני. ובאמת הגמרא מפרשת את המשנה כך שיש לכל בור כותל, שהוא עצמו הנו ברוחב ג טפחים. על האדם החופר בור להרחיק ג טפחים מכותל בורו של חבירו - כלומר ו טפחים מחלל הבור עצמו. בשלב זה אנו עדיין מצויים בעולם של הרחקה ממשהו ממשי כדי לא לגרום נזק, אלא שיש כאן הרחבה ביחס להבנה הפשוטה שבמשנה. לא רק שאדם צריך להרחיק מחלל הבור ג טפחים - כלומר הרחקה מהדבר עצמו שבו משתמש השכן, אלא הוא צריך להרחיק ג טפחים מכותל הבור - כלומר גם מהשטח הנדרש לתמוך את השימוש. פירוש זה של הגמרא את המשנה מוביל את הפרט בשלב זה למסקנה שכשכן אני לא רק צריך לדאוג לא לגרום לקריסת קניינו של זולתי אלא אני נדרש גם להימנע מלהזיק את המרחב התומך את קנינו של שכני. בשלב זה אנו עדיין בתוך שיח של היזקים אבל המעגל הורחב מפגיעה בקניינו של הזולת לפגיעה במרחב המאפשר את קנינו של השני.
בשלב הבא, הגמרא מביאה מחלוקת בין אביי לרבא לגבי הרחקת חפירת בור ממיצר (גבול) שכנו. בהעתקת הנושא מהרחקה מבור שכבר קיים אל עבר הרחקה מגבול גם אם אין שם עוד בור, צועדת הגמרא צעד נוסף ומשמעותי מעולם של הרחקת היזק אל עולם של תכנון מרחבי. האדם מחוייב לקחת בחשבון לא רק את מה שיש בצד של שכנו, אלא גם את הזכות שבכוח של שכנו לממש את שטחו בחפירת בור צמוד למיצר. מובאות שתי לשונות - בלשון הראשונה ישנה תמימות דעים בין אביי לרבא שאם מדובר על "שדה העשויה לבורות", כלומר שדה שזהו יעודו המרכזי ולכן סביר להניח שגם השכן ירצה לחפור בו בור, אז מלכתחילה צריך האדם להרחיק ג טפחים מהמיצר לתוך שטחו. המחלוקת הנה לגבי שדה "שאינה עשויה לבורות". רבא אומר שאפילו אם היא לא מיועדת לכך, אזי כשם שהשכן הראשון נמלך בדעתו והחליט לחפור בור, כך הוא צריך להשאיר מקום גם לשכנו להימלך בדעתו ולחפור בור. אביי חולק על שיטת רבא, וסובר שאחריותו של אדם כלפי האפשרות העתידית של שכנו לחפור בור היא רק בשטח שיש סבירות גבוהה שהוא ירצה לחפור בו. בלשון השניה יש צמצום של החידוש. גם רבא מסכים לדעת אביי שאומר שבשדה שאינה עשויה לבורות אדם לא צריך להרחיק ג טפחים מהמיצר. אלא שהוא סובר שבשדה שעשויה לבורות צריך האדם להרחיק, ואילו אביי חולק ואומר שאפילו בשדה העשויה לבורות, כל זמן שאין בור בצד השני - לא צריך להרחיק.
הגמרא מרחיבה את הדיון בהביאה את מה שנראה כשורשיו בעולם התנאי - מחלוקת חכמים ורבי יוסי ממשנה י"א - האם צריך להרחיק אילן מבור כ"ה אמה או שאדם יכול לנטוע אילן בשטחו גם אם השורשים יתפשטו תחת המיצר ויפגעו בבור חבירו. רבי יוסי מבטא את תפישתו דרך האמירה במשנה - "זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו"; ואילו חכמים סבורים שאם הבור קדם לאילן, אז בעל האילן מחוייב להרחיק את נטיעת האילן כך שיהיה במרחק כ"ה אמות מהבור אפילו שבכך הוא יפסיד מימוש קרקעותיו. שתי תפישות אלו מבטאות את שורש מחלוקתם של אביי ורבא. החכמים מבטאים עולם של שכנות שבו אדם צריך להתחשב בנזק עתידי שהוא עשוי להזיק לשכנו. התחשבות זו מתבטאת לכתחילה במיקום במרחב בו הוא מקיים את שלו. לעומת זאת, רבי יוסי סובר שלאדם מותר לעשות בתוך השטח שלו כרצונו, כל זמן שהוא לא מזיק ישירות ע"י עשייה זו לאחר. רבי יוסי לא מוכן לפגיעה ברשות היחיד לשם ההתחשבות באפשרות של יחיד אחר לממש את שטחו.
הגמרא לוקחת מחלוקת זו עוד צעד קדימה בשיטתו של רבא. החידוש של רבא ביחס לחכמים הוא שבמקרה האילן והבור הבור כבר קיים, ולכן בעל האילן צריך להרחיק את נטיעתו. אך רבא אומר שאפילו אם עוד לא קיים בור בצד של השכן, אזי די בכך שהשטח צופן בחובו את האפשרות הסבירה לחפור בעתיד כדי שאני אהיה מחוייב להרחיק את שלי כדי למנוע הפסד עתידי של שכני.
בורות בעולם האקולוגיה
עד כה הצגנו ארבע דעות המשקפות מחלוקת בין התנאים לאמוראים. בהקבלה לימינו ניתן למצוא עמדות דומות ביחס למתרחש בעולם האקולוגי.
עמדתו של רבי יוסי מעלה על נס את מקום הפרט לממש את עצמו בתוך שלו. ההגבלה היחידה הנה שאסור לי להזיק לאחרים בהווה בפעולה שלי. אם נתרגם זאת לשפה אקולוגית - בעל מפעל ויחידים יכולים לעשות בתוך שלהם את אשר הם חפצים כל זמן שבהווה הם לא מזיקים ישירות אחרים.
עמדת אביי יוצאת מנקודת מוצא של זכות הפרט, אבל תוך הכרה שיש גם יסוד של שותפות מעבר לקניין הפרטי. אביי סובר שיש ליחיד רשות לעשות בשלו, אבל אם העשיה הזו בעקיפין תוביל לפגיעה בקניין האחר, כדוגמת בור הנחפר סמוך לבור, הוא יסכים שיש להרחיק מראש. בתרגום לעולם האקולוגי - אם בתוצאות מעשיהם בעל מפעל או יחידים מזיקים לאחרים, הם מחוייבים להרחיק את הנזק, אפילו שבתורת נזיקין הם היו פטורים.
עמדת החכמים צומחת משורש אחר לגמרי מרבי יוסי ואביי. החכמים אומנם מכירים בחשיבות הקניין הפרטי, אבל הם מחייבים את האדם להתבונן מעבר לגבול המיצר שלו ולראות לא רק אם עכשיו מה שהוא יעשה בשלו יזיק את שכנו, אלא גם אם בעתיד הוא עשוי להזיק. ההשלכה של התבוננות כזו הנה שאדם צריך לקחת בחשבון את תכנון המרחב הכללי, ואת מה שכבר קיים בתוכו, כאשר הוא עושה בתוך שלו. אם נתרגם זאת לעולם האקולוגי - בעל מפעל או פרטים נדרשים להתבונן האם יש במעשיהם אפשרות להיזק עתידי של דבר קיים ואם כן - הם מחוייבים להרחיק.
עמדת רבא יונקת מעולמם של חכמים אבל מרחיבה עמדה זו. רבא סבור שאחריות האדם להתבונן במרחב הכללי ולבחון האם מעשהו בהווה בתוך שלו עשוי למנוע עשייה עתידית של שכנו או אפילו רק לגרום להפסד שטח אצל שכנו. אם נתרגם זאת לשפה האקולוגית - בעל מפעל או פרטים מחוייבים להתבונן לא רק על נזק ממשי העלול להתרחש בעתיד ממעשיהם. הם מחוייבים לחשוב גם האם מעשיהם עשויים לגרום להפסד עתידי במרחב או בכוח של האחר לממש את קניינו.
הרחבה זו של אחריות לתכנון המרחבי הולכת ומתעצמת לאורך הפרק כאשר מעגלים רחבים יותר הופכים להיות חלק מהאחריות של אדם בתכנון המרחב שלו.
תכנון מרחבי בעולם מודרני
מפאת קוצר היריעה לא נביא כאן את מהלך הפרק כולו, אולם ברצוני להתמקד במשנה החותמת את הפרק שלעניות דעתי מבטאת את המטרה אליה אנחנו כחברה יהודית צריכים לשאוף בעיני חז"ל: "אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. רבי יהודה אומר: גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. רבי שמעון אומר: כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה".
במשנה זו יש תיאור של מקרה בו אדם יחיד מחוייב לקחת אחריות על התפשטות קנייניו (אילן) לתוך רשות הרבים. המשנה יוצאת מנקודת מוצא שהאחריות היא לא של הרשות המקומית או המדינה, אלא שעל היחיד צריך לקחת אחריות על מעשיו הזולגים אל רשות הרבים ולקצוץ את האילן תוך גרימת נזק לרכושו.
יש כאן שלוש מדרגות ברגישות והאחריות שהמשנה מחייבת את היחיד להתחשב בהם:
א) תנא קמא סובר שאחריות זו חלה כלפי האפשרות של יחידים להתנועע ברשות הרבים על אמצעי התחבורה המקסימאלי בגובהו - גמל.
ב) רבי יהודה סובר שאחריות זו חלה כלפי רכושם של יחידים והאפשרות של יחיד לנייד רכוש זה ברשות הרבים.
ג) רבי שמעון סובר שאחריות היא לא רק על הצרכים האנושיים (התניידות האדם ורכושו) אלא כלפי טהרת הרבים. אדם מחוייב לתת את הדעת שלא יביא את הרבים לידי מצב טומאה בכך שענפי האילן מסוככים ויוצרים אוהל אשר עשוי לטמא את העובר תחתיו במידה ויש פיסת טומאה תחת האילן.
מדרך פירוש המשנה את הגמרא ניתן ללמוד את דעתה בעניין המתח בין שתי התפישות שהצגנו בתחילת המאמר. לגבי דעת תנא קמא, הגמרא מבינה שעל-פניו היה מקום לעקור את האילן לגמרי שלא יזיק את הרבים, אך בגלל שכל גדילה מחודשת של ענף הנה ברורה לעין, הקלו ואפשרו לבעל האילן להותיר את האילן במקומו. שנית הגמרא פוסקת שדעת ת"ק, שהיא הדעה להלכה בעיקרון, היא מידת ההרחקה הגדולה יותר מבין רבי יהודה ות"ק - זאת בשונה מפשט המשנה. ולבסוף היא מעמידה את דעת רבי שמעון כמבהירה שחובת בעל האילן היא לא רק למנוע אפשרות שתישאר פיסת טומאה על האילן שתטמא את העוברים תחתיו, אלא אפילו פיסת הטומאה תהיה על הארץ, גלויה לעיני כל, בעל האילן מחויב לקצוץ את כל הענפים שלא יצרו אוהל לטומאה.
להבנתנו, הגמרא מסיימת באמירה שלהלכה היחיד מחוייב לתת דין וחשבון על קניינו המשפיע על רשות הרבים. לכתחילה ראוי שהוא יסיר את ההיזק בתכנון המרחבי שלו לגמרי, אלא אם כן ביכולתו לזהות מצב בו קניינו עומד להזיק והוא מייד דואג להסיר הנזק. הסרת הנזק צריכה לקחת בחשבון את המקרה הקיצוני ביותר (גמל ורוכבו) כך שתתאפשר התנהלות ללא הפרעות ברשות הרבים ולא רק התנהלות מינימאלית. לבסוף, אומרת הגמרא, אחריות היחיד הנה אף על טהרת רשות הרבים. המצב הרוחני של הרבים אינו להלכה אמנם, אבל נראה שזו התודעה שאמורה להצטייר בראשנו בבואנו לשקול את מעשינו ביחס לתכנון המרחב הכולל.
אם נשליך דברים אלה לעולמנו ולזמננו אזי ניתן לומר, לעניות דעתי, שהגמרא (בעקבות המשנה) מרחיבה את התודעה האנושית שלנו כיחידים בתוך חברה. התודעה החברתית הנוכחית מונחית על-פי תוצאות מעשינו - קרי, עלי לתת דין וחשבון לחברה רק אם אפשר לקשר ישירות את הנזק למעשי. הגמרא מציעה לכוון אותנו לעולם בו האדם צריך מלכתחילה לראות כיצד הוא נמנע מגרימת נזקים, גם כאלו שהוא לא ישלם עליהם בהכרח במסגרת חוקי הנזיקין המקובלים (כפי שהם מובאים במסכת בבא קמא). ישנה מדרגה נוספת, בה היחיד צריך לראות את עצמו אחראי לא רק להימנע מלהזיק, אלא לבנות את עולמו הפרטי כך שיאפשר גם ליחידים אחרים לא להפסיד ולממש את מלוא קניינם העתידי במרחב גם על חשבון צמצום המימוש העצמי של קניניו - זו התודעה כפי שהשתקפה בדעת רבא. מעל הכל ישנה גם מידת חסידות, שמחייבת את האדם לדאוג לא רק לא להזיק את הרבים בנזקים מוחשיים, אלא לדאוג שקניינו לא מוביל לפירוד הרבים מהאחד - מהקב"ה (טומאה היא מצב של פירוד, לעומת טהרה אשר מבטאת את אפשרות החיבור לאחד). יחד עם זאת, המשנה והגמרא בעקבותיה מבטאות גם את העיקרון של רשות וחופש הפרט. לעיקרון זה יש כוח וחשיבות גדולים בתיקון העולם, אלא שכאשר הוא נמצא בודד בשיח הוא מוביל לעולם של דין אשר פרטיו עסוקים כל הזמן בכיבוי שריפות במקום להתבונן לכתחילה על דרך ההתנהלות הרצויה.
אנו חיים בתקופה מאוד מיוחדת בה האדם נמצא על סף השלמת בניין העולם. תקופה זו הביאה אותנו במאתיים השנים האחרונות למקום בו יש לנו כביכול את הכוח להחריב את העולם בו אנו חיים בפעולות יומיומיות תמימות שלנו - צרכנות בזבזנית, שימוש בחומרי ניקוי מזהמים, זריקת פסולת לא מתכלה, שימוש באנרגיה לא נקיה ועוד. מי יתן ודווקא אנו, מאמינים בני מאמינים, נתחזק בכוחנו לשנות את אורחות חיינו כך שלא רק נמנע מהיזק מיידי למישהו, אלא ניתן דעתנו על תכנון המרחב כך שיאפשר לאחרים בהווה, ולצאצאינו בעתיד, ליהנות ולממש את תכליתם בעולם זה לא פחות אם לא יותר מאשר הזכות שהיתה לנו. לצורך זה לא נדרש לחכות עד שיצאו תקנות לאומיות, אלא דרושים יחידים הערים לאחריות למרחב המשותף, ואמיצים מספיק בכדי להתחיל את השינוי בד אמותיהם, ומתוך כך להניע שינוי בחברה כולה. שינוי אשר בסיסו בהתנהלות הגשמית שלנו אבל שורשו במצב התודעה הרוחנית שלנו. מי יתן ונחיה את עולמו של רבי שמעון ונדאג לא ליצור באורחות חיינו אוהל העשוי לטמא את הרבים, אמן כן יהי רצון.
איתי יוסף לחמן, 30, ירושלים, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ומדעי היהדות. חבר בבית המדרש ליהדות וסביבה בשיתוף בית-אב ופני-אדמה.
בערב ר"ח אדר א יקיים בית המדרש כנס בנושא יהדות וסביבה.