אחד הקטעים הבולטים בפרשת הביכורים הוא "וידוי הביכורים", שמהווה מעין תפילת הודאה ושבח על כך שזכה אדם להביא ביכורי פירותיו לבית המקדש. דווקא בשעת שמחתו הגדולה ביותר - "ושמחת בכל הטוב" - מצווה אדם להימנע מלשכוח את אחיו שאין ידם משגת לרכוש קרקע ולשתפם בשמחתו: "ושמחת בכל הטוב, אשר נתן לך ה א-להיך ולביתך, אתה, והלוי, והגר אשר בקרבך". כיוצא בו, גם במצווה שנסמכה לביכורים, שנת המעשר, שבו מצווה אדם מישראל לתת מעשר "ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו". ודוק: עליהם לאכול את שלהם דווקא "בשעריך", בביתך-שלך, ולא במחנה נפרד ומבודד, כמצורעים ומנודים הנמצאים מחוץ למחנה. רק אז, יכול אדם להתייצב ולהתוות בפני א-לוהיו: "בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה, ככל מצוותך אשר צויתני, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי".
עיון בנוסח וידוי המעשרות, המוכר ושגור בפי כל, מלמד שמופיע בו מונח אחד שלא תמיד ניתנת אליו שימת הלב הדרושה: "השקיפה ממעון קדשך".
הלשון, כל לשון, משמשת לעתים, בטובתה או שלא בטובתה, אמצעי תעתועים. בלשון העברית המדוברת, נקשר המונח "מעון" דרך כלל עם מקום שבו שוהים אנשים מחוץ לביתם. וכך, מוּצָאִים ילדים קטנים מבית הוריהם ונשלחים ל"מעון יום", תלמידי המוסדות להשכלה גבוהה גרים ב"מעונות סטודנטים"; ואנשים הסובלים מפיגור שכלי, חסויים ואנשים עם נכויות ולקויות אחרות, נשלחים בעל כורחם ל"מעון" המשמש למעשה כביתם.
עיון במקורות מלמד שהתורה משתמשת דרך כלל במונח "בית", ואילו המונח "מעון" מהווה יוצא מן הכלל. לשיבור האוזן נציין, כי בעוד שהמונח "בית", על צירופיו והטיותיו, מופיע בתנ"ך בלמעלה מ-2,000 מופעים. לעומתו, המונח המקביל "מעון", על כל הטיותיו, מופיע בתנ"ך פחות מ-20 פעם, ובתורה רק פעם אחת, בוידוי המעשרות: "השקיפה ממעון קדשך, וברך את עמך ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו, ארץ זבת חלב ודבש".
מה פשרו של מונח זה? רוב הפרשנים אינם מקדישים שימת לב מיוחדת להופעתו היחידאית בתורה. תרגום אונקלוס ממיר את המונח "מעון" במונח אחר השגור בשפה העברית בת ימינו, "מדור", המרמז על כך שאין הוא רק משכן ארעי (כמעון יום לילדים קטנים) אלא דירה של ממש, מקום מגורי קבע.
מקצת התרגומים לאנגלית, מייחדים את ה"מעון" כמונח נרדף ל"משכן קודש" דווקא, ולא כבית דירות רגיל, אולי בשל ייחוסו ברוב אזכוריו במקרא דווקא למקומו, כביכול, של הקב"ה (המוכר מן הפסוק ששולב בתפילת "מה טובו": "ה, אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך!) (ראו, למשל: תהלים כו, ח; סח, ו; עא, ג; צ, א ועוד). דומה שתרמה לכך גם זיקת המונח לבית המקדש, שנקרא "מעון" (דוגמת השבועה "המעון הזה!" (כריתות ו, ג), ולאחד משבעת הרקיעים בשמיים, מקום משכן השכינה (חגיגה יב, ע"ב).
אחד הפירושים המיוחדים לפסוק זה מופיעים בדברי ה"אור שמח", ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק. בפירושו לתורה, "משך חכמה", הוא עומד על הופעת המונח "מעון" בתהלות דוד (סח, ו) בצמידות לאזכור העובדה שהקב"ה הוא אבי יתומים ואלמנות הנמצאים, דרך כלל, בשולי החברה, נדכאים ומושפלים: "שִׁירוּ לֵא-לֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ".
ועל כך אומר ה"משך חכמה": "יש [=אנשים] המרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו, רק בבית פָּחוּת. לא כן השם יתברך, הוא מגדלם כבנים במעון קדשו, ולכן נאמר [=בוידוי המעשרות]: וגם נתתיו לגר, ליתום ולאלמנה... לכן השקיפה ממעון קדשך ".
בהמשך, עומד ה"משך חכמה" על כך, שבהיכלו של הקב"ה מצויים יתומים ואלמנות במקום גבוה בהרבה ממקום הקורבנות. על פי זה מסביר ה"אור שמח" עיקרון גדול בהלכה: למרות האיסור לעשות מלאכה בחולו של מועד, הרי שכאשר מדובר בפועל עני, שאין לו בשר ויין, התירו לו לעשות מלאכה. במלים פשוטות: כבוד האדם קודם לקדושת חול המועד, וזו נדחית מפניו. ור מאיר-שמחה מסיים: כשם ששמחת המועד נדחית מפני כבוד תלמיד חכם כאשר יש צורך להספידו במועד, "כל שכן שמלאכת חול המועד נדחית מפני יתומים, שעדיפים מתלמיד חכם".
קצרו של דבר: כל שמחה יהודית - ותהא זו שמחת המועד (כמבואר ברמב"ם, הלכות יום טוב), שמחת הביכורים או שמחת המעשרות, אינה שלמה כל עוד אין שותפים בה גם הגר, היתום והאלמנה, שאוכלים יחד עמך, במעונך-שלך ולא בחצר מבודדת, ששים ושמחים עמך.