פתיחה
פרשתינו כוללת בתוכה בעיקר את דיני המשפט והמלכות, ומסתעפים ממנה דיני המלחמה והנחלות. הפרשה פותחת בציווי כולל על מינוי השופטים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - לכאורה הציווי כאן כפול: מחד, הציווי פרטני - לך, ומאידך הציווי כוללני - בכל שעריך. מה טומן ציווי זה בחובו? בעיוננו הפעם נרחיב בענייני המשפט ליחיד ולכלל, כפי שעולה מדבריו של ר צדוק בעניין.
שיפוט עצמי
תחילה נבאר את הציווי לאדם הפרטי, שמשתקף מהמילה לך:
וזה פירוש שופטים ושוטרים תתן לך לעצמך שיהיה לעצמו שופט ושוטר ופירוש שופט להכניס דברי תורה בלב חכם לימינו ושוטר הוא כנגד הלב כסיל לאיים על עצמו שיש מקל ורצועה. וזה שיהיה כשוטר לעצמו לשים לפניו יראת העונש ולעשות הגדרות לעצמו נגד הלב כסיל.
ר צדוק מבדיל בין מושג השופט למושג השוטר. שופט נתפס בעיניו כמחוקק, כמכניס התורה בלב. אנו מוצאים שופט במשמעות זו גם אצל משה רבינו ששפט את העם, וכאשר הוא אומר ליתרו את שלל תפקידיו הוא אומר - "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" - חלק מתפקידיו של השופט הוא לייצג את הקב"ה ודברו בעולם, גם זה שאינו נשמע במפורש בכתובים. השוטר, לעומתו, אינו מסתפק בידיעת החוקים, אלא הוא אמון על שמירתם, והוא רודה באלו שאינם מקפידים על ביצוע החוקים כלשונם.
ר צדוק אומר שהציווי הוא בראש ובראשונה פרטי - על כל אדם לשים בעצמו כביכול שני אנשים - אחד שופט, שילמד אותו תורה, והשני שוטר, שישים לעצמו את הגבולות הרצויים כדי שיוכל לשמור על המצוות שהשופט כביכול מלמדו. כמובן ששני אנשים אלו הם תיאורים בלבד, והאדם עצמו הוא זה הלומד תורה ומקיים מצוותיה. הציווי הוא במקום מסוים ציורי קצת, אך הוא תובעני במידה רבה. הוא דורש מאדם ללמוד תורה וכן לתת דין וחשבון על מעשיו לעצמו, ודומה שאין דבר קשה מזה.
ר צדוק ממשיך בעניין, ומסביר את החשיבות של שני האנשים הקטנים הללו בתוך נפש האדם:
אך הענין הוא על פי שאמרו בגמרא (שבת ל"א ב) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל.
השופט הוא זה המלמד את התורה, ומתווה את הדרך הנכונה לאדם. השוטר הוא זה שמסמן את התחומים המותרים בפעילות, את הגבולות. ללא גבולות ברורים ומסודרים, אין קיום לאיזור הפנימי. דומה העניין לאותו השומר שמובא בגמרא, שיש לו מפתחות לחדר הפנימי, לתורה, ללא המפתחות שיובילו אותו פנימה, היראת שמים - השוטר, הגבולות.
שיפוט כללי
עד כה עסקנו בחלק הראשון של הציווי, וכעת נעבור לדברי ר צדוק בחלק הרחב יותר של הציווי - החלק הציבורי:
ואמר הלשון בכל שעריך...והוא כמו שאמרו (סנהדרין פ"ו ב) שיש שלושה בתי דינין אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית. והם כנגד קדושת השלושה מחנות על פתח הר הבית נראה בפשוטו שהוא מבחוץ להר הבית והוא קדושת ירושלים מחנה ישראל. ועל פתח העזרה היינו בהר הבית והוא קדושת מחנה לויה. ובלשכת הגזית הוא כנגד מחנה שכינה שכבר היה פתוח לחציו שבקודש שלא היה מחיצה בינתים.
ר צדוק מסביר שהציווי בכל שעריך מתייחס גם הוא לחלק הפנימי יותר של עם ישראל - כנגד כל מחנה שיש בישראל יהיה בי"ד בפני עצמו: כנגד מחנה ישראל - בית הדין שבכניסה להר הבית, כנגד מחנה הלוויה יהיה ביה"ד שבעזרה, וכנגד מחנה שכינה יהיה ביה"ד הגדול של הסנהדרין שימוקם בלשכת הגזית, שחלקו פונה למבנה של המקדש.
מה החשיבות שבעניין? קודם הבנו שעל כל אדם מישראל להקים בי"ד פרטי לעצמו בתוך נפשו העצמית. אותו הבי"ד מלמדו תורה וגם עוזר לו לשמור עליה. המשפט, לפי זה הוא חלק מרכזי ובלתי נפרד מאישיותו של האדם. אדם שאינו אמיתי כלפי התורה, נענש, והחידוש הוא שבראש ובראשונה הוא נענש ע"י עצמו.
גם ברמה הכללית של עם ישראל המשפט הוא חלק אינטגראלי מההוויה. ירושלים, שבה נסמכים שלושה בתי דין במרחקים זעומים אחד מהשני המייצגים את כל דרגות העם מהישראלים דרך הלווים ועד הכהנים, נקראת גם עיר הצדק. כשאין משפט, ועושקים את העניים אין זכות קיום לעיר, והיא נחרבת, ועל זה בדיוק נכתב פרק א מישעיהו, ואפשר למצוא את העניין הזה בעוד רבות מהנבואות השונות של שאר הנביאים. כאשר שומרים על המשפט בכל חלקי העם, מהבסיס של האדם הפרטי ועד לנקודה הקדושה ביותר בעם - במחנה שכינה, אז זוכים לקדושת ג בתי דינים שמשתקפים בקדושת ג האבות כמאמר ר צדוק, אך לא נרחיב בכך.
לשמור דרך צדקה ומשפט
ראינו שמשפט התורה והשמירה עליה הם יסודות חשובים בהוויה הישראלית, הפרטית והכללית. דומה שאם יכול היה ר צדוק לצעוק במלוא כוחו, או לחילופין להביא אסמכתא לדבריו לימינו היה מציג לראווה אל מול כל נבחרי הציבור החשודים בפלילים את הפסוקים הבאים שהוזכרו קודם בנבואת ישעיהו:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:
(ישעיהו, א, כ"א-כ"ז)
ירושלים הראשונה חרבה בגלל חוסר צדק: עושק, גזל וחמס, ללא תגובה רצינית מצד השלטונות שכנראה גם הם היו נגועים בשחיתות מוסרית עד למאוד. אנו, שזכינו לגאולה, עלינו לשאוף להגיע לסיכום דבריו של ישעיהו:
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה