סוף עונת הפריחה?
מי שעקב אחרי המעלעל מהיווסדו בוודאי שם לב לשינוי מסויים שחל בגזרת העלונים. במדוריו הראשונים של המעלעל היה כמעט בהכל שבת דיווח על עוד עלון חדש שראה אור.
לא תמיד מיספור העלונים מבטא את מה שבאמת קורה בשטח, אבל אם בכל זאת נביא קצת ספרות לדוגמא - אז הגיליון האחרון של "בראש יהודי" היה מספר 41, "יש"ע שלנו" הגיע ל-55 ו"קוממיות" כבר ב-58 - כולם בערך בני אותו גיל. למעשה, העלון האחרון שעל פתיחתו דיווחנו היה "ארגמן", עליו עברו רק 15 שבתות בהן הופצו דפיו הורדרדים (ארגמן, ארגמן, ארגמן. הנה, הזכרתי מספיק פעמים?).
באותה התקופה עברו גם עלוני השבת הוותיקים יותר תקופת התחדשות עיצובית, והגדיל לעשות "השבת" שהחליף את כל מערך התוכן.
במקביל כמה עלונים נעלמו, לפחות מעיני. החל ב"בלכתך בדרך" של ישיבת ההסדר בראשון לציון שהכריז על סגירתו, "שבת אחים" שהופיע ומהר מאוד נעלם, עלון השבת של ארגון "תורה אחרי צבא" שאני מאמין שעדיין ניתן לאתר אותו אי-שם, וכלה בעלון של מכון המקדש שנעלם קצת ואז התאחד עם "מסביב לשולחן".
אז האם טרנד פתיחת עלוני השבת מאחורינו? האם השוק הגיע לרוויה או שמתקני הגניזה עוד יהיו עמוסים יותר? ימים יגידו.
(אל) תתחתנו כבר
עוד עלון או פחות עלון, אין ספק שעלוני השבת ממשיכים וימשיכו להיות אחד הכלים העקיריים דרכם ניתן לעקוב אחרי התופעות השונות בציבור חובשי הכיפות. כך למשל, במוסף "דיוקן" האחרון כותב אריאל שנבל תחת הכותרת "התפכחות?" את הדברים הבאים:
מעט מאוד קורת רוח יכול האדם הדתי לשאוב מעלעול בעלוני השבת למיניהם. אבל כשקורת רוח נדירה כזו כבר מזדמנת, אין סיבה שלא לשתף גם אחרים.
אחרי כמה שנים שבהן נדמה היה כי הבעיה היחידה שמסכנת את קיומו של הציבור הדתי-לאומי היא הרווקות המאוחרת, הופיעו בשבת האחרונה שני מאמרים שמסמנים, כך אני מקווה לפחות, תחילתה של התפכחות והבנה כי הלחץ ההיסטרי שמופעל על הנוער הדתי להתחתן מוקדם, משיג לעתים קרובות מדי תוצאות קשות וכואבות.
במעייני הישועה כותב הרב אבינר מאמר ארוך שכותרתו "אתחתן בעוד כמה שנים", ובו כביכול מונולוג של צעירה בת 18 שמודיעה כי היא מרגישה שאינה מוכנה להתחתן, שגם בגיל 20 לא תרגיש מוכנה, וכי בכוונתה להתחתן "איפשהו בין 25-20", גיל שגם בו "אהיה עדיין צעירה, מאוד צעירה, וארגיש שאני מתחתנת צעירה".הרב אבינר מעביר מסר ברור: שום דבר לא בוער.
בעלון ארגמן התפרסם במדור לצעירות מאמרה של ראומה הררי, המספרת את סיפורה הקשה של נערה שבעודה לומדת באולפנה התחתנה עם ר"מ בישיבה. גיבורת הסיפור סבלה מבחינה נפשית ופיזית במשך שנים ארוכות, ורק בגיל 36, כשהיא אם לילדים, החליטה להתגרש. את המסר לקוראות מעבירה הררי בתחילת דבריה, בצורה עדינה אמנם, כשהיא כותבת: "הדס נישאה בגיל צעיר, אולי צעיר מדי".
זה לא שחל מהפך של 180 מעלות. הציבור הדתי עדיין רואה ברווקות המאוחרת צרה צרורה, במידה מסוימת של צדק. אבל אם שני המאמרים הללו מסמנים ולו מעט רגיעה בגזרה הרועשת להחריד של הבלתי-משודכים, מדובר בבשורה משמחת לרבים.
דבריו של שנבל (שהובאו עד כאן) בהחלט מצביעים על כיוון שתופס יותר ויותר תאוצה - היחס הזהיר (שלא לומר שולל) כלפי נישואין בגיל צעיר, ואם לחזק את דבריו אז גם הסיפור "ספקות" שפירסם בחור (?) בשם אלקנה ב"עולם קטן" מעלה כיוונים דומים.
למרות זאת, צר לי לאכז את ציבור ה"בלתי משודכים". "תופעת הרווקוּת המאוחרת" ממשיכה ותמשיך לסבול מכמויות מלל בלתי פוסקות, והסיכוי שהיא תרד מהפרק שווה בערך לסיכוי שיעשו סדרה (או סרט) על הציבור הדתי שהשם שלו לא ישתמש בשורש נ.ג.ע ("לגעת בשמים", "מרחק נגיעה", מה הלאה- "נגעת, נסעת"?) או שהסצינות המרכזיות בו לא יתמקדו בפעולות הקשורות בשורש הנ"ל.
אז נכון שעכשיו חלק מההורים והדודים יגידו שלא כדאי להתחתן צעיר מדי, אבל המעבר מתקופת ה"אתה עוד צעיר" לשלב ה"עוד לא התחתנת?!" תמיד תופס אותך בלתי מוכן.