"וַיָּגָר מואב מפני העם מאֹד" (במדבר כ"ב, ג) - מהו " וַיָּגָר"? כשהיו ישראל נראין לעמונים - נראין עטופים לשלום, ולמואבים - נראים מזויינין למלחמה. שכך כתיב "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" (דברים ב יט) "אל תצורם" - כל מין צרה אל תצר להם, "ואל תתגר בם" - כל מין גירוי. ולמואב אמר "אל תצר ואל תתגר בם מלחמה" (שם, ט), "מלחמה" - אי אתה עושה, אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן - חטוף. ולכך נראין מזויינין למואב - והן נאגרין לעריהם. במדבר רבה כ, ג.
מדרשתנו עולה הפרדה מעניינת בין דין מואב לדין בני עמון. אמנם עיון ראשוני בכתובים היה עשוי להעלות שאין הבדל בין אזהרת ישראל מלנסות ולרשת את נחלת בני עמון או את נחלת מואב, בשל היות שתיהן נחלות שניתנו כירושה אלוקית לבני לוט. ברם, לפי הדיוק של דרשתנו, בעוד שהאיסור על ירושת נחלת בני עמון הוא איסור מוחלט, האיסור על ירושת נחלת מואב הוא איסור רק על השימוש במלחמה על מנת לרשת את נחלתם - אך דרכי כיבוש עקיפות, כגירוי והפחדה, מותר להשתמש בהם - וזאת הסיבה לחששו של בלק בראשית פרשתנו.
הסיבה לאפליה לרעה של מואב אל מול עמון אינה מפורשת בדרשה. אך הגמרא בנזיר כ"ג ע"ב קובעת שההבדל בין מואב לעמון נובע מכך שראוי שיגדל שכרה של בת לוט הצעירה שטשטשה את מוצא בנה וקראה לו "בן עמי" (בלא לפרט מניין הרתה) אל מול הבכירה שהתגאתה בכך שבנה הוא גם בן אביה, וקראה לו מואב - במשמעות של נולד מֵאב.
אך מיד בהמשך הגמרא מופיעה דעה אחרת, שלכאורה נראת הופכית להסבר הראשון: אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה - זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות. לפי שיטה זו, בת לוט הבכירה שהיתה זו שהציעה לשכב עם האב, ואף יישמה את הצעתה ראשונה - זכתה בשל כך שרות שיצאה מצאצאיה התחתנה ראשונה עם זרע המלוכה, ארבעה דורות לפני שנעמה העמונית זכתה להתחתן עם שלמה.
למרות שלכאורה יש כאן מחלוקת - האם הבכורה עדיפה על הצעירה או להפך, הגמרא לא מציגה את שתי הדעות כחולקות זו על זו, אלא כמשלימות האחת את השניה. אך אם באמת מעשה בנות לוט הוא דבר מצוה מדוע לא ראוי שהבכירה שיזמה אותו תתגאה במצוותה? מדוע דרשתנו רואה בשלילה את ההתגאות של בת לוט הבכירה במעשיה - אם דבר מצוה עשתה?
בעיוננו לחג השבועות עמדנו על השניוּת שבמעשה בנות לוט, וביארנו שם מדוע סברו חז"ל שלוט התכוון לשם עבירה, אך מבחינת בנותיו שהתכוונו לשם מצווה היה בכך משום חסד עצום של הצלת האנושות. לאור דברים אלה ניתן להבין מדוע קראה הבכירה לבנה מואב - היא התגאתה במעשיה וראתה בהם מעשה נכון שיש לחנך לאורו.
בת לוט הבכירה אמנם צדקה בהכרעתה, בעת שחשבה שהעולם כולו חרב ורק מאביה ניתן לחיות זרע. במציאות שכזו היה עליה מצווה לנסות ולהציל את האנושות מכליה, תוך עשיית מעשה שבשעה אחרת היה נחשב לעבירה חמורה. אך מדרשתנו עולה כי היה עליה להבין שבמעשה זה - מוצדקות הנסיבות ככל שיהיו - יש פגם חמור, ועליה לנסות ולתקנו ולא להפכו למציאות אידיאלית שיש להתגאות בה.
לימוד גדול עולה מדרשתנו: לא כל הכרעה נכונה - היא בהכרח מקור לגאווה. ישנם מקרים בהם נאלץ האדם להכריע בין שתי מציאויות בעיתיות, ולבצע לשם שמים פעולות שבהקשרים אחרים היה נכון לראות בהם עבירה. חז"ל באו ללמדנו, שבמקרים אלה חובה עלינו להגיע לידי הכרעה - ואם היא תהיה נכונה, ייתכן שאף נקבל שכר על כך שהיינו הראשונים שהעזו לקחת את הסיכון ולבצע את ההכרעה הבעייתית. אך מן הצד השני, עלינו להקפיד שלא להפוך מעשים שכאלו לאידיאל, עלינו להצטער על שנקלענו למציאות בה היה עלינו להכריע בעד הרע במיעוטו, ולא חלילה להתגאות בעבירה לשמה שביצענו.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.