חוני המעגל - האדם המעמיק - חלק א

שלום!

כולנו מכירים את סיפורו של חוני המעגל, שניהל משא ומתן מפותל עם הקב"ה כדי שירד גשם בדיוק כפי שצריך, לא יותר ולא פחות. לפני זמן מה, כתב הרב עמיחי שהם פרשנות מרתקת וקולעת על הסיפור ב"נקודת חיבור". הפרשנות של הרב עמיחי נוגעת בשאלה היסודית: מה ההתייחסות של חז"ל למחוללי ניסים ומופתים, או לצדיקים, שאינם בהכרח תלמידי חכמים? לדבריו, בסיפור של חוני יש נימה כפולה: מצד אחד, חוני מוצג כמי שמדלג על שלבים חשובים של תיקון הדור וגם כמי שהתנהגותו ילדותית. מצד שני, ישנה אמירה ברורה שחוני קידש שם שמים בזכות הנס שאירע על ידו. גם הסיפורים המופיעים בהמשך הגמרא, מביעים את שני הצדדים הנ"ל; הביקורת וההערכה.

כעת, אנסה להציג זווית ראייה נוספת על סיפורי חוני, שלדעתי נמצאת בעומק המדרש.

המשנה בסוף פרק שלישי בתענית, וכן הברייתא שמובאת בגמ (כג.), מספרת את הסיפור הבא:

הייתה שנה שכל החורף לא ירדו גשמים, עד סוף חודש אדר. ביקשו מחוני המעגל שיתפלל על הגשמים, וזה לא הועיל. מה עשה? "עג עוגה ועמד בתוכה... אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". בעקבות פנייה זו הגשם טפטף קצת, וחוני לא התלהב. אח"כ ירדו גשמים עזים, וחוני לא זז עד שירדו גשמי "רצון ברכה ונדבה".

מי זה חוני? לא ידועים לנו דברי תורה, הלכה או אגדה, שחוני אמר. אמנם, מתוך הסיפור שלנו ניתן להסיק שחוני היה רב ותלמיד חכם, כי מתואר דו-שיח שהתקיים בין חוני לתלמידיו. ברם, לא ברור מי היה רבו ומי היו תלמידיו. המקום היחיד שחוני מוזכר בספרות חז"ל הוא כאן (ובירושלמי על מסכת תענית). בעצם חוני הוא דמות אגדית כזאת, שכל מה שאנו יודעים אודותיו הוא הסיפורים שאנו נעסוק בהם. לדעתי, זה דורש מאיתנו ללמוד היטב סיפורים אלו, כי כך נוכל לאפיין את דמותו של חוני כפי שהיא נתפסת בעיני חז"ל.

תכונה בולטת מאוד אצל חוני היא הילדותיות שבו. הוא ראה את עצמו כילד שהקב"ה הוא אביו: "הרי אני כבן בית לפניך", וכן בהמשך: "...כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו: אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו". מצד אחד הקשר של חוני עם הקב"ה הוא חזק וטוב, אך מצד שני חוני הוא קצת חסר טקט. שני הצדדים משלימים זה את זה.

אני חושב שגם שמו - "חוני", רומז לאופי הילדותי וה"דוגרי" שלו. השם מורכב מהמילה "חן" שמבטאת קשר מיוחד בין בני אדם שלא נובע מתחומי עניין משותפים, מהתאמות באופי או מיחסי נתינה וקבלה טובים, אלא קשר שכל מהותו היא החן והחיבה של אדם אחד לחברו. כלומר, החן מבטא קשר טוב ומהותי, שהוא גם ישיר וחסר אמצעים. זהו הקשר בין הילדותיות לבין החן של חוני. בהקשר זה קיימת מימרא נפלאה במסכת סוטה (מז.): "א"ר יוחנן: שלוש חינות הן. חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה וחן מקח על לוקחו" - נכון שזה נכון? חן הוא דבר שמלווה את כולנו בחיי היומיום ודי קשה, או בעצם בלתי אפשרי להסביר אותו בצורה רציונאלית.

אם כן, חוני הוא אדם ישיר, דוגרי, שמתייחס לעולם שסביבו בלי אמצעי ומתווך. נתקדם צעד נוסף. היכולת להביט ישירות קדימה, מאפשרת לראות גם מעבר. מבט ישיר הוא מבט חודר. חשיבה ישרה וחותכת היא חשיבה מעמיקה ויסודית. להתנהגות ישירה ודוגרית יכולות להיות השפעות שליליות, אך בסופו של דבר היא מגלה דברים נסתרים וחושפת צפונות, לטוב ולרע. חוני מסוגל להיות ישיר וללא צביעות, והוא מסוגל גם לראות מעבר למציאות החומרית העכשווית.

סיפור חוני המעגל מובא במשנה על רקע הכלל של "על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליהן חוץ מרוב גשמים". לאחר שירדה כמות גדולה של גשמי רצון ברכה ונדבה, מבקש העם מחוני להפסיק את השיטפון. תשובת חוני: "כך מקובלני שאין מתפללין על רוב טובה". במילים אחרות: קצת פרופורציה. גשם זה דבר טוב שמביא ברכה ושפע לעולם. אין להתבלבל בגלל הנזקים העכשוויים שיחלפו כפטריות לאחר הגשם. חוני, עם מבטו הישיר רואה רחוק, רואה נכון.[1]

המשך יבוא.

[1] אזכיר ברמז פרט משמעותי בדברי חוני לעם: " צאו וראו אם נמחית אבן הטועין" (מופיע רק במשנה, תענית יט.). אבן הטועין היא אבן גבוהה שהייתה בהר הבית והיו מביאים לשם מציאות שנמצאו (המאבדים נקראים טועים), או לפי הסבר אחר, האבן נקראת "אבן הטוען", כלומר שהמאבד אבידה היה טוען על גבי האבן ומבקש את האבידה באמצעות סימנים (כך בבבא מציעא כח:). נראה לי שפרט זה קשור לרעיון של "מבט מעבר למציאות", אך אשאיר את הדבר כחידה.