פתיחה
המילים הפותחות את הפרשה - "ויהי ביום השמיני" - מוזכרות לנו בגמרא במגילה דף י:
"אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... והכתיב: ויהי ביום השמיני ותניא: אותו היום הייתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ!".
הגמרא שם מתייחסת למילה הפותחת את מגילת אסתר - ויהי, ומסבירה הגמרא שמילה זו היא פתיחה לסיפור עם משמעויות ואספקטים שליליים, כמו גזירת אחשוורוש והמן על היהודים. בין שאר האזכורים המופיעים שם מופיעה גם הפתיחה לפרשתנו, אך לא כדוגמה התומכת בדברי המסורת, אלא דווקא כדוגמא הפוכה - כאן נאמר ויהי ועדיין יש משמעות חיובית בלבד - לא רק שנחנך המשכן, אלא הקב"ה שמח באותו היום כמו ששמח שהעולם היה עומד על מכונו. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על השמחה הזו, ועל ההקבלה שעורכת הגמרא בין בניית המשכן לבין בריאת העולם.
איזה אחלה עולם?!
גם במעשה בראשית נאמרה המילה ויהי, וכעת ננסה לעמוד על המשמעויות החיוביות והשליליות של אותו המעשה. כהנחת יסוד, ברור לנו שתכלית המעשה הוא טוב, והרמב"ם כותב במספר מקומות שמתוך שה טוב הוא רצה להיטיב עם ברואיו, ויצר להם את העולם. אם כן, מה יכול להיות שלילי בבריאה? ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה ב) מציע תשובה[1]:
"ויהי אור... אף הוא אינו שמחה, לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור... כיוון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול שהן מקולקלים, עמד וגנזו מהם... היכן גנזו? בגן-עדן, שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והיינו לצדיקים... ולו נתגלה בכל יום מאור זה, והוא שמחה שלמה. רק וי לדור המבול ודור הפלגה שגנזו מפניהם... ולצדיקים שגנזו בשבילם - להם באמת שמחה".
ר צדוק מבחין כאן בין שתי קבוצות: אלה שנהנים מהבריאה ועליהם באמת אפשר להחיל את דברי הרמב"ם שהעולם נברא למטרה טובה, ואלו שבגלל מעשיהם אינם זוכים לראות את הטוב שבבריאה והחלקים הנשגבים נגנזים מפניהם, ועליהם באמת נאמר ויהי במשמעות שלילית. הצדיקים, דהיינו מי שעוסק בתורה ובמצוות וע"י כך מצליח להכניע את יצרו הרע, הוא יזכה לראות את הבריאה השלימה, את האור הגנוז, ויחווה גם את השמחה השלימה.
ראינו אם כן, שהבריאה נבראה בצורה שלימה, ורק הדורות שנולדו בעולם לאחר מכן וסטו מדרך הישר, הם אלו שגרמו לכך שהבריאה תיפגם וחלקה המשמח ייגנז לטובת הצדיקים בלבד. ר צדוק מדייק זאת אף מהפסוקים:
"וכן ויהי ערב ויהי בוקר... ויהי ערב - לרשעים, ויהי בוקר - למעשיהם של צדיקים, לצדיקים שמחה".
ר צדוק מבין מכך שבכל יום נאמר גם הויה של ערב וגם הויה של בקר, שהעולם נברא בשתי ואריאציות שונות - אחת המוכרת לנו, בחינת ערב דהיינו ללא שכינה הנראית לעין, והשנייה לצדיקים, בחינת בקר, בריאה שלימה ומשמחת את החיים בתוכה.
שמחם בבניין שלם
מודל החלוקה הזה מיושם גם לעניין המשכן ולאחר מכן בהשראת השכינה בבית המקדש:
"וכן דרש בתורת כוהנים מה שנאמר ויהי ביום השמיני... ועל זה ויהי לשון שמחה, שאז היה הויה לפני השם יתברך כיום בריאת שמים וארץ, רק היה וי לאומות העולם, וכתיב יום השמיני, דז הימים היו רק הכנה לזה, דבז ימי המילואים לא שרתה שכינה, והיו רק הכנה... שבח היה הויה שתשרה שכינה בתחתונים... והיה שמחה לפניו במרום והוי הוא לאומות העולם, שאז היה הייחוד שנבנה בית לייחוד קודשא בריך הוא וכנסת ישראל".
ר צדוק מחלק גם כאן בעניין השראת השכינה של היום השמיני, בין ישראל ובין אומות העולם. ישראל, שזכו להשראת השכינה ואף ראו אותה פנים בפנים, זכו לבחינה הטובה של העניין, כמו שכתוב בפסוקים (ויקרא ט, כג-כד):
"ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה אל כל העם: ותצא אש מלפני ה ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".
באותו היום, אומר ר צדוק, בשלו התנאים לכך שה ישרה את שכינתו בצורה קבועה בעולם דרך המשכן ועם ישראל. ה, שעד עכשיו שלט מרחוק על ענייני העולם, נמצא עכשיו בלב מחנה ישראל, ואותו המשכן, היה ייחוד ואיחוד של הקב"ה עם סגולתו, עם-ישראל. נזכיר את דברי האבן-עזרא לפרשת יתרו (שמות י"ט, יג ד"ה המה) שרואה במשכן מעין מעמד הר-סיני מתמשך:
"...כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב וכבוד ה מלא את המשכן. אז דבר עם משה באהל מועד"
העם שראה את ה פנים בפנים במעמד הר-סיני, ממשיך ורואה אותו כך בכל יום ויום בין אם זה במסע כאשר ה מוביל אותם ובין אם בחנייה כאשר ה משרה שכינתו במשכן ממש. אומות העולם, שלא זוכים להשראת השכינה הזו, מבחינתם זה צער אחד גדול, היות והקדושה נתקבעה בבני ישראל עד עולם, ובחירתם נדחתה לנצח. בהתאם למודל שראינו קודם, גם כאן הדורות הבאים מקלקלים, והבחינה הטובה, כאן השכינה, נגנזת לעתיד לבוא ועל כך נרחיב בהמשך.
בימים ההם בזמן הזה
לדאבוננו, לא זכינו בדורנו לראות את המקדש עומד על מכונו, וכפועל יוצא מכך גם לא זכינו לראות את השראת השכינה ממש כמו שראו אבות אבותינו. אגב, גם בבניית המקדש ע"י שלמה נאמרה המילה ויהי (מלכים א, ו, א):
"ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל טיבן הבית לה"
גם כאן עובד המודל שהציג לנו ר צדוק:
"ושלמה המלך היה סבור שדורו... שנבנה בזמנו בנין עדי-עד, ולא כדורו של משה, שלא זכו שייכנס משה לארץ ויהיה משיח, ויהושע שהכניסם לארץ מכל מקום לא זכה דורו לבנין בית המקדש, שאז מאותו העת נקבעה הקדושה לעולמי עד. זה שנאמר ויהי ביום השמיני - שהיה הוויה להשראת שכינה בתחתונים כמו שהיה ביום בריאת שמים וארץ... ואך הדורות שקלקלו סילקו השכינה מהתחתונים, ולהם אין שמחה שלימה".
ר צדוק בסוף דבריו, רומז גם לדורות שלנו, שלהם אין שמחה שלימה. בכל אופן, שלמה בבנייתו את המקדש ב"מקום" המיוחד שלו, גרם לכך שהשכינה תשרה שם לעולמי עד, ולנו לא נותר אלא לתקן את מה שקלקלו אבותינו לפנינו, ויהי רצון ונזכה גם אנו לאותה שמחה של השלמת הבריאה כמו גם השלמת בניית המשכן והמקדש, ויתקיים בראייתנו זאת הפסוק: "וראך ושמח בלבו".
[1] ר צדוק מצטט כאן את המדרש רבה לפרשתנו, פרשה י"א. המדרש שם מוסיף על המילה ויהי של כל יום ויום: "ויהי ערב ויהי בקר יום שני, שלישי, רביעי, חמישי, הששי - אמר להם אף היא אינה שמחה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה: החיטים צריכים לטחון, החרדל צריך למתקה, ותורמוסים צריכים להמתיק."