כולנו יודעים מדוע אוכלים מצות בפסח: בצקם של אבותינו, היוצאים מארץ העבדות מצרים, לא הספיק להחמיץ. אך אם נעצור ונחשוב לרגע, ללא ספק נשאל את עצמנו האם אכן המצה מבטאת את חירותנו?! מדוע דווקא עובדה ממש שולית בסיפור הגאולה - הבצק שלא החמיץ - היא שמבטאת את מהותו של החג והיא שנתנה לו את שמו - חג המצות?!
כל שיעבוד הוא תלות, כל גאולה היא עצמאות. ההתמכרות נוטלת את החירות מן האדם. התמכרנו לכל כך הרבה דברים עד שאיננו יכולים בלעדיהם. האדם קונה לו רכוש - ומשתעבד לו. המצה היא התמצית, המיצוי של הנפש. היא מלמדת אותנו לחזור אל הבסיס המקורי שלנו, אל עצם אישיותנו עוד בטרם פיתחנו תלות והשתעבדנו לכל המרכיבים הזרים לנפשנו, שחדרו אליה במהלך חיינו והשתלטו עליה.
המצה היא בצק בטרם תפח והתפתח, עיסה שלא התחמצנה והתנפחה, שהאגו שלה אינו תפוח מרוב כיסי אויר נפוחים... אנחנו לוקחים את הבצק ולא נותנים לחיידקי החמץ לחדור אליו, להשתלט עליו, להתסיס אותו ולהתפיח אותו. המצה היא היכולת להקפיא לנצח את הרגע הראשוני, הטהור והישר בטרם השתנה והשתעבד לכל מיני טעמים, אופנות וחשבונות שונים. היא החיבור בין הקמח הבסיסי, יחד עם המים הפשוטים והזכים - ללא כל ההשפעות הזרות והחיצוניות המאפיינות את חיי האדם.
האם חשבנו פעם מדוע תינוקות וילדים קטנים מעוררים בנו רגשות עמוקים? הילד הוא ישר, פשוט, תמים, מאמין ואמיתי, טהור ונאיבי. תינוק יכול לשמוח שעות מדברים פשוטים ללא שום עכבות ומחיצות. הוא אינו מלא בחשבונות של כבוד ואגו. תינוקות עוד לא החמיצו, הם עדיין לא הוסיפו דעת ולכן גם אינם יודעים את המכאוב שבעולם. בשל כך אנו מרגישים משיכה אל התינוק - אלו הם הגעגועים שלנו אל הטהרה, הקדושה והתום של הילדים ושל ילדותינו שלנו.
לכן הילדים הם מרכזו של ליל הסדר! ואשר על כן "והגדת לבנך" הוא הצו של ליל הסדר. מקובל לחשוב שמצווה זו היא חלק מן התהליך החינוכי של העברת המסורת לילדינו. נראה שמצווה זו באה לחנך לא פחות מכך גם את המבוגרים: פעם בשנה, ללילה אחד, יש לך אפשרות לחזור להיות ילד בין הילדים - תמים, מאמין, טהור ודבק בה. בן לעם ישראל שהולך אחרי הקב"ה ללא חשבונות או קושיות מתוחכמות, באֵמון שלם של ילד שאביו מושיט לו את ידו הנטויה והחזקה, והוא - הילד, נותן בו את כפו הקטנה והולך אחריו באהבה אל המדבר, בארץ לא זרועה...