"פיקוח נפש דוחה שבת" כולם מכירים את המשפט הזה שבעצם נותן עדיפות הלכתית לתחום ערכי אחד על פני משנהו. במקרה בו שני הערכים יתנגשו, מעשים שיש בהם הצלת חיי אדם יעשו למרות חילול השבת. התובנה הזו של עוצמת ערך חיי אדם חדרה אמנם להלכה בתחום של הלכות שבת, אבל בתחום אחר, שהשלכותיו הם פיקוח נפש ובו שום ערך לא עומד מנגד, ההלכה שותקת ולא מנסחת התנהגות מחייבת. התחום עליו אני מדבר הוא חוקי התנועה והזהירות בדרכים.
אני לא חרדי, אבל כאשר יוצא לי לנהוג ברחובותיה הצרים של עיר הקודש בני ברק, במיוחד בימים שלפני פסח בהם כל העיר הומה, אני חרד. ילדים בגיל גן חוצים כבישים ללא ליווי מבוגר, אנשים מתפרצים לכביש בלי להסתכל, נהגים נוסעים במהירויות לא פרופורציונאליות לתנאי הכבישים (שמצבם גרוע), נהגים מדברים בטלפון בלי דיבורית ועד כהנה וכהנה רעות חולות המעוררות אצלי דחף רוחני עז לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. איך יתכן שבעיר בה יש אין סוף פשקווילים על עניני צניעות וכשרות למיניהם קשה למצוא איזה חתיכת פשקוויל בנושא שהוא דיני נפשות ממש? אמנם חוקי התנועה לא נקבעו על ידי מועצת חכמי התורה והם אינם מופיעים בשולחן ערוך, הם חלק מדיני המדינה (רחמנא לצלן), אבל האם אין בהם מספיק צורך, טעם והיגיון כדי שהם יזכו לקבל גושפנקא הלכתית מחייבת.
הבעיה הזו היא לא רק בעיה של חרדים היא בעיה בהתייחסות של החברה הדתית בכלל, שלא השכילה עדיין לבנות סביב נושא הזהירות בדרכים תודעה דתית. כדי לקיים "לא תבשל גדי בחלב אימו" אנחנו מוכנים ללכת עד כדי כך רחוק ולהמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב, להיכן נעלמת הסבלנות הזו כשאנחנו עומדים מול מעבר חצייה והרמזור אדום. האם אנחנו מרגישים חוטאים כשאנחנו עושים פרסה במקום בו אסור לעשות אותה, או שאנחנו מרגישים מבסוטים מעצמנו שהצלחנו לדפוק את השיטה? כבר יצא לי לראות אנשים חשובים שמקפידים על קלה כבחמורה בעניינים תורניים ועושים סייג לתורה שלא כל כך מקפידים לעשות סייג לרגל שעל הדוושה.
על רקע כמות הנפגעים הגדולה שיש בכבשי ארצנו נראה לי שהתייחסות לשמירה לע חוקי התנועה כהלכה ומהלך חינוכי שיוביל להפנמת העניין הם הוראות שעה חיונית. זהירות כשנוהגים ברכב או חוצים כביש צריכה להיתפס כעבודת ה בדיוק כמו זהירות במאכלות אסורים, בהלכות שבת או בהלכות תפילין. יש להפסיק להסתכל על החוקי התנועה כהמלצה הפתוחה לשיקול דעת שניתן לעבור עליה כשקצת ממהרים. הלכות אינם פתוחות לשיקול דעת, כשם שאין אדם מחליט מתי נכנסת שבת כך יש לקבוע שאין אדם מחליט מתי לחצות פס לבן. על מעשים כאלו צריך לחזור עליהם בתשובה ויש להזכיר אותם בווידוי של יום הכיפורים. לא פעם עוסקת הגמרא בענייני רפואה שונים כחלק מהשיח התורני שלה, גם הרמב"ם כלל עניני רפואה בחיבורו ההלכתי, קטונתי מלפסוק אבל לעניות דעתי חוקי התנועה אינם נופלים בחשיבותם מעניינים אלו. התייחסות כזו יכולה לחסוך חיי אדם ונפגעים רבים. היא גם עבודה טובה על המידות של האדם, אולי כך נלמד כמה פרקים של אדיבות, וותרנות, ואיפוק.
לסיום כמה מילים לחילוני שקורא את הדברים (אם יש כזה), לפחות במה שקשור לנושאים אלו אמץ לך גינונים דוסים של שמירה קפדנית על כל פרט. תדקדק היטב ואל תוותר לעצמך גם על המעשה הכי קטן שיכול להעניק לך בטיחות. גם אם אתה נוסע בשבת טוב תעשה אם לפחות את חוקי התנועה תקיים באדיקות.