סיפור ההגדה פותח בהכרזה "עבדים היינו... ויוציאנו ה אלוקינו משם". הניסיון לחוות מחדש את טעמה של העבדות ואת היציאה ממנה, מהווים אתגר לא פשוט לאדם בן ימינו. לכאורה, הוא חי בעולם שכולו טוב, הדוגל בערך החירות ומעלה אותה על נס.
אכן, התבוננות במרקם החיים המודרניים מלמדת שהעבדות נמצאת בינותינו, חיה, קיימת ובועטת. יש כאלה ש"עבדי הזמן" הם, עסוקים במרוץ מטורף אחר היום שעבר, ויש כאלה המשועבדים לבולמוס הקניות והרכושנות הבלתי נשלטים. יש עבדים העובדים אלילי כסף וזהב, עסקים והיי-טק, ויש המשועבדים לאלילי זמר וספורט.
בנתחו את תופעת העבדות, הצביע הרי"ד סולובייציק על פניה הכפולות, ועל העומק שטמון בהבנה נכונה של העבדות ומסריה לאדם בן ימינו. להלן נביא מקצת מדבריו.
העבדות נושאת שתי פנים עיקריות: ישנה עבדות פורמאלית-משפטית, שמדגישה את העובדה שאין הוא יצור עצמאי, "חי הנושא את עצמו", אלא מעין נכס, קניינו ורכושו של אדוניו. לצד זה, קיים פן שני של עבדות שביטויו הוא במישור הנפשי, הפסיכולוגי. אפילו אם מבחינה משפטית אין האדם קנוי לאיש, עדיין חש הוא שעליו לעשות כל מה שמישהו אחר אומר לו. האגו שלו נמחק כליל. הוא כופף את חירותו מרצון לאחר. האישיות שלו נמחקת. נעלמת. כמאמר המרגלים: "ונהי בעינינו" - בעיני עצמנו(!) - "כחגבים", וממילא, "וכן היינו בעיניהם".
עבדות כפולה זו עשויה להסביר את הגאולה הכפולה: "על גאולתנו" - הפיזית, המשפטית, הפורמאלית, מסטאטוס משפטי של עבד לסטאטוס משפטי של "בן חורין". ולצד זה, "על פדות נפשנו" - גאולה רוחנית, פסיכולוגית.
כפי שהעיר הרי"ד סולובייציק, מבחינה משפטית העבד מוּצָא מכלל הציבור בהרבה מובנים: הוא פסול לעדות; פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן; ואסור לו לשאת אישה. הסיבה לכך פשוטה: נפש העבד משועבדת לאדוניה, וממילא יש כאן ניגוד עניינים בין רצונותיו-שלו לבין אלה של אדונו.
מסיבה זו אין העבד מסוגל להעיד עדותו בצורה חופשית. הוא חי בפחד מתמיד מפני אדוניו, וכביכול אין הוא חופשי להעיד אמת. גם כושר שיפוטו פגום, מכוח המגבלות שמוטלות על חירותו. אדם שחירותו מוגבלת נוטה לפתח דמיונות.
פטור העבד ממצוות עשה שהזמן גרמן מבטא את תלותו בזמן. כדי לעסוק בקיום מצווה לשמה צריך אדם להיות אדון על עצמו, ואילו העבד חסר את תודעת הזמן. ההסבה בליל הסדר מבטאת את השחרור הפיזי, את הפטור מן המתח והחרדה הקיומיים שמלווים גם את האדם המודרני. בניגוד לעבד שחייו תלויים לו מנגד, מרגיש בן החורין חופשי להסב, ידיו פשוטות לצדדים, וגופו נשען על כרים וכסתות, כמי שכל עתותיו בידו.
הסדר מבטא את תחושת הזמן. את היכולת להביט לעבר, ואת הציפייה לעתיד. כידוע, ה"זמן היהודי", תופס מקום מרכזי בעולמה של מורשת ישראל. ההלכה מקדישה לזמן מקום מרכזי: היא דנה בזמני השקיעה והזריחה, ומעמיקה בהלכות השבת והמועדים, זמן קריאת שמע ותפילה. גם בתחום דיני הקדשים, יש לזמן מרכיב מרכזי בדיני הנותר והפיגול.
בן החורין מעוניין שהזמן יעבור לאט כדי שיוכל לנצלו. לעומתו, אסירים ועבדים, כמו גם אנשי התלויים באחרים (דוגמת תלמיד שעומד לפני בחינת בגרות או חייל שמחכה ליום השחרור ומסמן "איקסים" ב"טבלת הייאוש" שלו), סופרים את הימים בתקווה שהזמן יעבור כמה שיותר מהר.
ליל הסדר מדגיש את החירות שבזמן. איננו ממהרים לשום מקום. מעדני החג ניצבים על עומדם, אך אנו מספרים ומספרים ביציאת מצרים. עוד ועוד, "כל הלילה". במצרים התנהגנו הפוך: "בבהילו יצאנו ממצרים", בחיפזון, מרוצה ומנוסה. אך הלילה כל יהודי הוא בן חורין. הם רצים, ואנו איננו רצים. איננו נחפזים לשומקום.
בדרך דומה ניתן להסביר גם את איסור החיתון של העבד: לא מדובר רק במשהו חברתי, סוציולוגי. נישואין הופכים את ה"יחידים" ל"יחד". ממילא, רק בן חורין, שעומד ברשות עצמו, יכול לדבוק בזולתו מתוך הדדיות והסכמה, ולא מתוך כוח הכפייה של האחר.
מסיבה זו, תופס קורבן הפסח מקום כה רב בתודעת החג. קורבן זה מבטא את המשפחתיות בצורתה הנעלה ביותר: "איש שה לבית אבות, שה לבית".
ושמא ניתן להוסיף אף בדרך הדרוש: מביא הקורבן, בעל ה"שה", לא נולד בחלל ריק. עליו לצפות תמיד אל "בית האבות", לשורשיו, לעברו. ועם זאת, בה בעת עליו לעמוד גם ברשות עצמו, ולכוון פניו כלפי ההווה והעתיד. "שה לבית". לבנות לו בית משלו. לצרף אליו את המנויים שהוא חפץ בהם.
אכן, אדם אינו יכול לבחור לעצמו "אבות". הוא קיבל אותם בירושה. אך עשוי הוא - וחייב הוא - לבנות לעצמו את ביתו-שלו. "שה לבית". להחליט מי ומי יהיו המנויים עמו, אלו אתגרים יציב לפניו ואלו משימות יעמוס על שכמו. רק אדם כזה, הקובע את גורלו בידיו-שלו, הוא-הוא בן החורין האמתי, שרשאי לברך בקול רם וצלול, "על גאולתנו ועל פדות נפשנו".