פרשת קרבנות החטאת הולכת בהדרגה; תחילה חטא כהן משיח, לאחר מכן חטא הסנהדרין, לאחר מכן חטא הנשיא ובסוף חטא אדם רגיל מישראל. אלא שפסוק ב "מקלקל" הדרגה זו בעוסקו בחטא אדם רגיל אך לא משלים ענין זה אלא עובר להדרגה האמורה שבסופה חוזר להשלים ענין חטאתו של אדם רגיל. מה מטרתו של פסוק ב? מדוע הוקדם פסוק ב ולא היה די בפסוק כז? לשם מה "אי הסדר" הזה?
שאלה זו היא אחת מן השאלות ששואל האלשיך הקדוש בענין פרשת קרבנות החטאת, וטרם נעיין באחת מתשובותיו לשאלה זו נעיין בדבריו העקרוניים לתפיסת חטא בשגגה בכלל.
אדם שחטא בשגגה עלול להתברך בלבבו שאין זה נורא כל כך, ואין זו אשמתו בכך ששגג. כנגד תפיסה מוטעית זו יוצאת התורה, לדעת האלשיך הקדוש, וכלשונו:
הנה כונתו יתברך להעיר אזן עַם בני ישראל הקטנים עם הגדולים. ישמרו פן ואל יאמרו ללבבם, אם המצא תמצא בידם חטא שוגג, ברוך ה ואעשיר. כי לא ברשע ולא בפשע פעלתי עולה, ולא אתעצב אל לבי על שגגה שיצאה מתחת ידי ואנכי לא ידעתי. ואנכי אדם ולא אל, שלא אוכל להתעלם או לשכוח, כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם. והנה יהיו הדברים האלה שומה בפיהם ובלבם, להקל מעליהם אשמת דבר כל עון שוגג. . על כן, למען ולבעבור הסיר תועה זו מלבנו, בא האלהים ויאמר, דבר אל בני ישראל לאמר נפש כו. לומר, הנה ידעתי דרך אנשים, שהוא לדבר ולומר כי יחטאו שוגג, מה עשיתי ובמה נחשב הוא, כי לא לבי הלך במעשה הרע. ואם נעשה ולא מלבי, מהבל ימעט חטאתי זה. על כן וידבר ה אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר, כלומר דבר אל בני ישראל כי מה שראוי להם לאמר, אינו כדרך אנשים, כי אם מה שראוי להם לאמר, נפש כי תחטא בשגגה, והוא, כי אין זה לו, כי אם שגם בלא דעת נפש לא טוב. . והוא כי אשר אין בידו עון אשר חטא אין שוגג בא על ידו, כי הוא יתברך אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן. והוא מאמר הכתוב (שמואל א, ב ט) רגלי חסידיו ישמור, והוא מאמר רבי מאיר (אבות פרק ו משנה א) על העוסק בתורה לשמה ומרחקתו מן החטא. .
האלשיך הקדוש מחלק את הפסוק "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" בצורה מיוחדת. לדעתו, מחציתו השניה של הפסוק - "מִכֹּל מִצְוֹת ה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה" היא טעם למחציתו הראשונה - "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה". מדוע חטאה הנפש בשגגה? כיון שבעבר עשתה אחת מכל מצוות ה אשר לא תעשינה. אין אדם חוטא כך סתם בשוגג ("כי הוא יתברך אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים עצמם לא כל שכן") - "שאם יחטא איש שוגג, אין זה כי אם , ואותה עבירה גרמה לו זאת". עבירה גוררת עבירה. אדם שעבר עבירה במזיד פָּגַם בנפשו, ומן הפגם שנוצר בנפשו נולדה העבירה בשוגג. זאת רצתה התורה ללמדנו לבל נקל ראש בחטאינו בשגגה. אדם שעלה מדעתו על מסלול ההדרדרות גרם לעצמו שיחטא בעתיד גם בשוגג.
זהו ביחס לחטאו של אדם רגיל; ביחס לחטאו של כהן משיח מבין האלשיך הקדוש שחטאו נגרם "לְאַשְׁמַת הָעָם", דהיינו בגלל שלא מיחה בעם יצאה תקלה גם מתחת ידו, ובלשונו של האלשיך הקדוש:
עוד אודיעך כי לפעמים עבירת זולתו גורמת לאדם גרמת נזק גדול ורב מזה, ומצריכו להביא כפרה גדולה מזו. והוא כי אם הכהן המשיח יחטא, כי זה ימשך לו בשביל אשמת העם, והוא , אך מאשר לא הזהירם, ועל העדר הזהרתו, חטאו זה גדול ממזיד של עצמו, כי חטא הרבים תלוי בו, כמאמרו יתברך אל יחזקאל הנביא (יחזקאל ג) ואתה כי לא הזהרת רשע וכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. ועל דרך זה הוא אומרו ואם הכהן המשיח יחטא, זה נמשך לו בשביל אשמת העם שלא הזהירם, ואשמו. . ואמר על חטאתו אשר חטא, לומר חטאתו אשר חטא, שהוא בשביל חטאתו שלא מיחה גרם לו אשר חטא עתה.
תפקידו של הכהן המשיח הוא להיות אחראי על כל העם, להוכיחם ולהזהירם לבל ייכשלו בחטא. כשהכהן המשיח מועל בתפקידו ואינו מרגיש אחראי על העם, הוא עצמו נכשל וחוטא בשגגה. אמנם חטא הרבים שתלוי בו שגרם לו לחטוא בשגגה חמור יותר מאשר חטא מזיד של עצמו שגורם לחטא בשגגה, ולכן מביא הכהן המשיח פר לחטאת. החטא בשגגה הוא אותו החטא אבל הגורם לחטא בשגגה חמור יותר אצל הכהן המשיח ולכן קרבנו גדול יותר.
הבעיה הגדולה היא שידיעה זו שהכהן המשיח הוא אחראי על העם יש בה כדי ללמד לכהן עצמו את תפקידו, אבל מאידך היא עלולה לגרום לעם להרגיש שהם אינם אחראים על מעשיהם. אם חטאנו, הרי זה באשמת הכהן המשיח שלא מיחה בנו. אדם שסבור שהוא אינו האחראי למעשיו ותולה את האחריות למעשיו שלו בצווארם של אחרים, הרי זה שורש הרע. אדם כזה מועד לחטוא בכל עת מתוך הרגשה מוטעית זו. זאת אשר רצתה התורה ללמדנו בהקדימה את פסוק ב המלמד על אחריות כל אדם למעשיו, לחטאו של כהן משיח המלמד על אחריות הכהן על חטאי העם. הכהן אמנם אחראי על העם, אך אחריותו שלו המחייבת אותו אינה באה לפטור את העם מאחריותם על מעשיהם. בלשונו של האלשיך הקדוש:
ראה יתברך שאם יתחיל לומר ענין כהן המשיח, שמביא פר על חטאתו שוגג על אשמת העם שלא מיחה בהם ולכן עון העם על כהן המשיח, הלא יֵצא עתק מפי איש לאמר, אם כן איפה, אכן סר מר חטאתי ממני, כי לא עלי תלונתו יתברך כי אם על הכהן המשיח שלא לימדני להועיל, על כן עשה הקדמה. וכדי לאמר אחר כך ענין קרבן כהן משיח, הקדים ואמר דעו איפה, כי נפש אדם כי תחטא בשגגה, ממה נמשך לו זה, הלא הוא, מכל מצות ה וכו ועשה מאחת מהנה. ואחר הקדמה זו שאמר ששגגת כל אחת מהנה, מהעם, נמשך לו מעון של עצמו. אחרי כן אמר אם הכהן המשיח יחטא, הוא נמשך לו לאשמת אשר לא מיחה בעם. באופן שעל ידי מה שהקדים, נבין כי . אלא שגם כן מי שלא מיחה בו נכשל גם הוא, וגורם לו גם הוא שגגת חטאתו. . וזהו אומרו דבר אל בני ישראל לאמר, לומר שכדי לאמר מה שאחר זה אמר תחלה נפש כי תחטא כו. אך עיקר קרבן היחיד הוא לפנים, אחר קרבן הנשיא, שהוא הסדר, כאשר כתבנו.
כל אדם אחראי למעשיו ולחטאיו ("עון כל אחד מהעם, עונו חקוק על עצמו, שהוא בעל הדבר"), זהו הלימוד היסודי שרצתה התורה ללמדנו בפרשה זו, וחטאיו שלו עצמו (ולא שום דבר אחר) הם שגורמים להדרדרותו מטה מטה. אלא שנוסף לזה רצתה התורה ללמד את הכהן המשיח על אחריותו ביחס לעם. "נמצא כי הקדים ענין היחיד להיות הכנה אל מה שהיה בא לומר אחר כך מענין כהן משיח".