גיא עלה במדרגות הצרות בצעדים איטיים. הוא מעולם לא היה כל כך עייף. את העודף הוא הכניס לכיס ותר בעיניו אחרי מקום פנוי. הוא לא רצה לשבת ליד מישהו, המחשבה על שינה הדפה הצידה כל הרהור אחר ולא כללה הישענות על כתף זרה.
אחרי שחלף על-פני רוב המעבר וכבר חשב לחזור לאחור, נמלטה מפיו אנחת רווחה. בסוף האוטובוס היה ספסל פנוי. לגמרי. הוא נכנס לתוכו, הגיע לחלון, ובעיניים מתרגלות לחשיכה חיפש איך להשעין את הנשק. את המעיל הוא גילגל מהודק והניח בכסא לידו, והשתרע מקופל על שני המושבים.
בשניה האחרונה לפני שנרדם, נזכר שלא ביקש מהנהג להודיע בקסטינה.
הוא לא יכול היה לקום.
*
"חייל, איפה אתה יורד?"
"איפה אנחנו?" גיא הצליח לומר.
"עוד דקה בבאר שבע".
"איפה?!" גיא התרומם ממקומו במהירות ומצמץ בעיניו. רק זה היה חסר לו. מה באר שבע עכשיו?
הלילה כיסה הכל מבחוץ. גם כשצמצם את עיניו ועבר איתן לאורך החלונות, לא היה לו מושג איפה הוא נמצא.
הוא העיף מבט בנייד. חמש שיחות שלא נענו. בית. אבא. בית שוב.
ברור. כשמישהו אמור לאסוף אותך מהצומת, הוא מתקשר כדי לראות איפה אתה.
ישן.
"אבא מה המצב?"
"איפה אתה תגיד?"
"נרדמתי. הגעתי בטעות לבאר שבע".
"מה!?"
"עזוב, אני אצא חזרה באוטובוס הראשון. אני אודיע לך מה קורה".
"אתה בטוח? אולי אני אבוא אליך?"
"לא, אבא, זה יותר משעה מפה. אני הולך לערבית וחוזר חזרה".
*
חוץ ממי שהעיר אותו ומיהר לדרכו, האוטובוס היה כמעט ריק. מהדלת הקדמית ירד זוג מבוגרים, ומהאחורית, שני צעדים לפניו, ירדה בחורה צעירה.
הוא הזדחל לתוך תא המטען וסחב את התיק שלו החוצה. השינה הזאת עשתה אותו עוד יותר עייף ממה שהיה לפני-כן, אם זה אפשרי בכלל.
השעה היתה עשר בלילה.
מבט מהיר בלוח המואר של זמני הנסיעות העלה על פניו ארשת מרירה. איזה אוטובוס אחר ואיזה נעלים. אין דבר כזה עכשיו.
"זה פשוט לא יאומן, גיא", הוא שמע את עצמו אומר, "איך קורים לך דברים כאלה?"
הבחורה שירדה מהאוטובוס שלו שמעה אותו וחזרה אליו במבט שואל. הוא הביט בה בחוסר ענין והחזיר עיניו אל הלוח. שלוש השניות האלו היו ארוכות מספיק כדי לקבוע את דעתו עליה. מה היא לובשת, אלוקים אדירים? ומה זה המסטיק הזה באמצע הלילה? והעשן?
"אתה צריך עזרה?" היא שאלה ושאפה מהסיגריה.
"לא", הוא מלמל והעמיס את התיק על גבו, "איפה בית הכנסת?"
"שם", אמרה והצביעה.
*
אחרי תפילת ערבית החל הקהל להתפזר. גיא ניסה לברר אם מישהו מהם נוסע צפונה, ותוך כדי כך התקשר לאוהד מהישיבה, שגר בבאר שבע. לא היתה תשובה.
את אביו הוא לא הסכים להטריח עד לכאן וכבר חשב לבקש מהגבאי שישאיר לו את המפתחות של בית המדרש.
לא יקרה לו כלום אם יישן כמה שעות על אחד הספסלים.
"ידידי", חייך הגבאי וסגר את הטלפון, "זה לא בא בחשבון. אל תיטול מאיתנו את הזכות להכנסת אורחים".
גיא הביט בו. יהודי מבוגר, נמוך וחייכני, ערני כמו היתה זו השעה הזהה של הבוקר.
"מי כבודו?" שאל גיא בהקלה.
"אברהם שלום", הוא אמר והושיט את ידו, "בוא, אנחנו גרים דקה מפה".
*
"שושנה", קרא אברהם כשנכנסו, "אפשר להיכנס?"
"כן, כן", נשמע קולה, "הדלקתי את הדוד, יש מים חמים".
אברהם פתח את דלת אחד החדרים וניגש למטבח. גיא הניח את התיק על הרצפה, העיף מבט מסביב ומיד הרגיש בבית.
את הספרים שמילאו את הכונניות הוא הכיר גם מבפנים.
"זה החדר של הבנים", חזר אברהם וטפח על כתפו. "הנה, יש פה מגבת ומצעים. לילה טוב".
עיניו האדומות של גיא העידו בו יותר מכל על התודה שאפפה אותו מכל הכיוונים.
"אבא", הוא אמר לנייד, "הסתדרתי. על הבוקר אני בבית. אני מקווה".
*
"בוקר טוב", השיג אותו קולו של אברהם כשפתח את הדלת, "ישנת טוב?"
"מעולה", אמר גיא בחיוך, "תודה רבה".
"בשמחה. בוא תאכל משהו".
"עזוב", אמר גיא ולבש את המעיל, "נפלתי עליכם מספיק".
"מה פתאום, אתה לא הולך בלי לטעום משהו, מה איתך?"
גיא חייך שוב. "אני אשמח לקפה, תודה".
*
את הדרך לתחנה המרכזית הוא עשה ברגל. שני רחובות ושתי פניות ושוב הוא עמד באותה תחנה. רק שבאור יום הכל נראה הרבה יותר טוב.
מולו הוא הבחין באותה בחורה מאתמול. היא עמדה עם הגב אליו, מחכה לאוטובוס אחר, אבל הוא לא פספס את קולות הלעיסה. גם כשבחר להסיט את מבטו ממנה והלאה, קטעי משפטים שלה בנייד הגיעו לאוזניו.
*
"לא", היא אמרה, "לא ישנתי הלילה בבית, אז אין עלי את כל הדברים שלי".
"כי יצאתי נורא מהר", היא המשיכה, "שלחתי את אבא שלי לאיזו משימת הכנסת אורחים, אז הלכתי לישון אצל סיגל".