לאחר הקדמת דברים, בה עסקנו בעיונים הקודמים, כותב שלמה המלך כך (משלי א, ח):
"שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"
הדבר הראשון שמלמד אותנו שלמה המלך אחרי ההקדמה שלו (פסוקים א-ז), זה לשמוע אל מוסר האב ולהשאר עם תורת האם. הדבר הבולט ביותר הוא, כמובן, העובדה שהאבא מלמד מוסר והאמא - תורה. חוץ מזה, צריך לברר מה ההבדל בין שמיעה לאי נטישה, ויותר מזה, למה את מוסר האב צריך ללמוד ואילו את תורת האם החכימו כבר ורק צריך לא לאבד.
במסכת קידושין (ל:) למדנו:
"תניא, רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו... לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו... לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב".
לא רוצה לשמוע
הבן צריך, אומר שלמה, לשמוע לאביו. האבא מסמל את המלמד הקפדן והקשוח, את ההורה שדואג שיהיה משמעת וסדר, שעליו נאמר: "חכה עד שאבא יחזור מהעבודה". האבא יגיד לילד מה לעשות, אבל גם יגיד לו הרבה מאוד מה לא לעשות. מוסר הוא, כזכור (לרענון עיינו בעיון השני - "יודע ומבין"), ההסרה של האדם מהדרך שאינה נכונה, מדרך החטאים. זה מה שהאבא עושה, ולפחות אמור לעשות, להסיר את בנו מדרך שהיא טעות. קורה לפעמים שהבן מפעיל את ה"שמיעה הסלקטיבית" שלו על דברי מוסר שנאמרים לו, בעיקר מפי אביו. שלמה המלך אומר לו, שעם כל המוסר שהוא, שלמה, יכול לגרום לו לדעת ולחוש, יש מישהו שהוא צריך ויכול ללמוד ממנו לאן לא ללכת, מה לא לעשות. יש לאדם את האבא שלו - בשביל זה הוא נמצא.
התבגרנו כבר
שלמה המלך יוצא מנקודת הנחה שיש תורה שהתקבלה מהאמא, וצריך רק לא ליטוש אותה, לא לאבד אותה. איזה תורה זו? מה הדבר שאותו אנחנו מקבלים מהאמא, ה"תורה" שנמצאת בנו? זו תורת החיים, מדעי ההתנהגות, איך לשמוח, לאהוב, לצחוק, להאמין ולתת אמון, להיות רגיש ואמיתי, דברים שהבן לומד בדרך הטבע מאמו, שנמצאת איתו זמן רב (לרוב) בילדותו, שמביאה לו את הרגש והאמונה הפשוטה והטבעית. בשלב מסויים בחייו, הילד, לפעמים הוא נראה מבוגר מבחוץ, מרגיש שהוא היה יותר מדי זמן "מתחת לסינר של אמא" שלו, שהגיע הזמן שיתנער מהחמימות והרגש, שיהיה גבר. מהטעות הזו מנסה שלמה להציל אותנו. הוא קורא לנו לא לנטוש את ההרגשות, לא לאבד את האהבה, לא להחניק את רגש החיים הפשוט שלמד כבר בחייו, שיישאר, במובן מסויים, צעיר לנצח.
לכל בן הורים
שלמה המלך מדגיש, תוך כדי שהוא מתייחס אלינו כאל בניו, דווקא בפתיחת ספרו, את חשיבות הלימוד מההורים. כל אדם הוא לא סתם איש, אלא הוא בן. יש לו עבר, יש לו אנשים שקשורים לו ושהוא מיוחס אליהם, שהוא מתייחס אליהם. בכמה תקופות בהיסטוריה, היתה אוירה של מרידת הילדים בהורים. הילדים הרגישו שההורים שלהם מיושנים מדי, מקובעים מדי, לא מבינים את העולם כמו שצריך, ראוי ונכון - זקנים. האוירה של ההורים שלא מבינים כלום, שבכלל לא בעניינים, חולפת בראשו של כמעט כל אחד, בשלב זה או אחר בחייו. הוא מרגיש צורך להיות מחוץ למסגרת החונקת של הדברים שמותר/אסור לו לעשות, או לחלופין, אולי בשלב אחר, מחוץ לחיים הרגשיים, בכל מובנם, שחי בהם בילדותו. שלמה המלך מזהיר אותנו מפני ניתוק הקשרים, מפני איבוד הדברים המשמעותיים שאנו מקבלים אותם כמתנה מלמעלה, מפני נטישת ההורים.
האמירה הראשונה של הספר, אותה אומר שלמה, היא שבסופו של דבר, ובעצם בתחילתו של דבר, האנשים שיכולים ללמד אותך ולגרום לך לדעת, בצורה הראשונית, הבסיסית והאמיתית ביותר, מוסר ותורת חיים הם ההורים שלך. אני אמנם אתייחס אליך כמו אל בני, אבל אני לא בא להחליף את ההורים שלך, אומר שלמה המלך, אני לא רוצה שתתנתק מהמהות שלך, מהמקום ממנו באת, מהחיים העשירים שהרווחת מהמשפחה, ממה שעברת.
יש לנו הרבה דברים שקלטנו, במודע ושלא במודע, מההורים, ועוד הרבה מה לשמוע מהם, למה לפספס?!