הודו כבר ידועה לא מעט שנים כמקום טיול רווי צעירים ישראלים, וגם - בסופו של מסע - כדרך מעניינת לרבים מהם להתחבר לזהותם האישית-ישראלית במרחק גדול כ"כ מהבית. אולם המסע עליו אנו מדברים איננו מורכב מסתלבט, טרקים ועוד שלל חוויות אופייניות, אלא מסע שונה לגמרי - קרן אבי חי ומרכז זלמן שזר לתולדות ישראל מקיימים, זו השנה החמישית, את פרויקט "מסע אל המורשת היהודית". הפרויקט מבקש לקרב סטודנטים ישראלים למורשתם היהודית, לתחום שימור המורשת בכלל ולשימור המורשת היהודית, וכן ליצור מפגש וזיקה בין סטודנטים ישראליים לבין קהילות יהודיות מרוחקות בתפוצות, שלרוב אינן זוכות למבקרים יהודיים רבים מבחוץ, וזאת דרך העיסוק בתיעוד העבר וההווה.

המסע השנה יצא אל הודו וארך שלושה שבועות, שקדמו להם הכשרה נרחבת. היעד: בומביי. הקהילה היהודית הגדולה והמשמעותית בבומביי היא קהילת בני ישראל, שמונה כ-5,000 איש ומתגוררת ברובה בפרוור טנה. מאז שנות ה-50 עלו מרבית בני הקהילה לארץ. היהודים הבגדדיים מהווים קהילה קטנה ומידלדלת של כמה מאות בודדות. מדובר בצאצאיהם של סוחרים יהודיים שהגיעו מבגדד לפני כ-250 שנה, בעקבות מעורבותם במסחר במסגרת השלטון הקולוניאלי הבריטי. רובם היגרו מבומביי למקומות שונים בעולם, כמו אנגליה, ארה"ב וישראל. במוקד המחקר של המשלחת היו בתי הכנסת ובתי הקברות בבומביי, ובתי הכנסת בכפרים במחוז קונקאן, שם לא נותרו, נכון להיום, כמעט יהודים.


עד היום הורגלנו למסעי זהות-זכרון ברחבי אירופה בעקבות השואה, כאשר במוקד עומדת חוויית המוות. מסע כמו שעברו חברי המשלחת בהודו מציעה אפשרות מסע אחרת - אקטיבית, חוקרת, אישית, ובעלת השפעה שאינה פחותה מזו של המסעות לפולין. במהלך שהותם הסטודנטים אינם עוברים מאתר לאתר, אלא יוצאים אל מסע מחקר ותיעוד. מבני הציבור, השכונות והבתים ששרדו פותחים פתח אל העבר ומעידים על קיומן של קהילות מבוססות. מצבם של אתרים אלו: בתי כנסת ריקים או כאלה שעברו הסבת ייעוד, בתי קברות מתפוררים ושכונות ריקות מיהודים מעידים על שבר והתפוררות. עבודת התיעוד נעשית בקבוצות עבודה וכוללת מדידות וצילומים של האתרים הנבחרים, תיעוד ארכיוני מוגבל בהיקפו (בשל מגבלות שפה) וראיונות עם חברי הקהילה המקומית.

את משלחת הסטודנטים ליוו, בין היתר, גם אדריכלים והיסטוריונים.

סטודנטים שהשתתפו בקורס מדווחים כי עברו "חוויה מרתקת ומרגשת" ונחשפו לראשונה לדיון בשאלות של זהות וזיכרון.

ביומן הקבוצה, שנכתב בימי המסע ביוזמת כיפה, כתב ישי, אחד מהמשתתפים וסטודנט להיסטוריה: "כאדם דתי, התפילה שלי בהודו קיבלה משמעות חדשה. מילים שאני אומר כל יום מקבלות בהודו פרספקטיבה אחרת. ההצהרה בדבר אחדות האל במקום של ריבוי אלים ואמונות היא לא חוויה טריוויאלית. כשברכתי את ברכת שים שלום שבתפילת שמונה עשרה, הירהרתי במשמעות השלום. התפללתי שנזכה ללמוד מן העם ההודי את רעיון השלום, שכ"כ בולט אצלם".

טלי, בוגרת תואר ראשון לתיאטרון קהילתי מאוניברסיטת תל-אביב, כתבה: "בוקר יום רביעי, על הרכבת לטאהנה, פרוור של בומביי בו מרוכזת כיום מרבית הקהילה היהודית. זו הפעם השנייה שלי בהודו, וכמה שהיא שונה מהזווית הזו: לעומת הקהילות הקטנטנות בכפרים, הקהילה העירונית בטאהנה פעילה ותוססת. היום נראיין שתיים מבנות הקהילה היהודית, באמצע שנות השלושים לחייהן. נשים מודרניות, שעובדות מחוץ לבית. הן יקבלו אותנו עם צאי מסאלה ויענו בסבלנות ובנימוס על השאלות שלנו. אני מוצאת את הנשים היהודיות כאן בהודו חזקות מאוד, יפות, מרשימות, אינטליגנטיות.


"אנחנו מחליטים להתמקד בשאלות בנושא החתונה. עקרונות החתונה הבסיסיים דומים לאלה שאני מכירה מהבית - החופה, הברכות, העדים - אבל עדיין יש משהו שונה מאוד במהות: חשוב ליהודים בטאהנה לשמור על נישואים בתוך הקהילה. מצד שני, ההיצע מצומצם מאוד. לכן חלק גדול מהזוגות נישאים דרך שידוכים. אחת מהנשים שהכרנו, למשל, בחורה משכילה שמנהלת אורח חים מודרני לכל דבר, פגשה את מי שהפך לבעלה פעם אחת בלבד לפני שנישאו. הרומנטיקה, אפשר לומר בעצב מסוים, נמצאת מהם והלאה".

"התחושה להיכנס לתוך בית כנסת אחרי נסיעה ארוכה ברכבת צפופה והליכה ברחוב סואן, שסביבך אלפי הודים, היתה של מפלט, של בית. בתי הכנסת היו רוגעים ושקטים כל-כך, אחרי כל המסעות הרועשים שעשינו בדרך אליהם", כתבה ליאת.